את מסיבת יום המשפחה בגן פספסתי. היתה הודעה בקבוצה של הגן בוואצאפ יום לפני המועד ולא טרחתי לקרוא כי זה נבלע אי שם בין עשרות התמונות ששותפו.

אני הגעתי לגן ברבע ל12 כדי לאסוף את סימבה מוקדם. הוא היה לבד עם הסייעות כי את כל הילדים ההורים לקחו כבר בוחצי, אחרי הפעילות והכל. הרגשתי נורא. הוא ישב והסתכל על הסייעת מטאטאת את הקונפטי מהריצפה. אני בחיים לא אשכח את המבט שהיה לו, ולא מפסיקה לדמיין את המבט שבטח היה לו כשחיפש אותי בין כל ההורים ולא הייתי.

שאלתי את הסייעת למה לא התקשרו אלי לברר אם אני מתעכבת או משהו,

היא אמרה שהיתה לה ההרגשה שלא ידעתי, אבל היא לא ידעה אם להתקשר אלי.

מה זה לא ידעה?! אני גרה ממש מטר מהגן! אם אני לא נוכחת סביר להניח שאני לא יודעת או שקרה לי משהו בדרך!

כשהגענו הביתה ביקשתי ממנו סליחה, התנצלתי והבטחתי שלעולם לא אאכזב אותו, שהדבר האחרון שאני רוצה זה להפסיד אירוע שלו. הוא חיבק אותי חזק למשך רבע שעה ולא עזב. אחר כך עשינו כל הסופ"ש פיצויים של תשומת לב.

אני יודעת שהוא לא יזכור את זה, אבל אני לעולם לא אשכח.