זה כנראה בלתי נמנע. בעקבות שיחה עם חברה, היו כמה דברים שפשוט אני צריכה לאמר... אז נכון שראש השנה וכאלה אבל זה כאן עכשיו. זה בסדר. אני בסדר. אפשר להמשיך הלאה.
ברור שזה חלק ממי שאני, זה חלק מהזהות שלי. זו עובדה מהחיים שלי וסביב
העובדה הזו נבנה חלק ממני.
זו לא כל הזהות שלי, אני הרבה יותר מזה
אבל למה לומר שאני לא יכולה לוותר על זה? לו יכולתי בטח שהייתי
מוותרת.
נכון לא בחרתי. זה לא משהו שבוחרים. אבל יש לי את האחריות להתרומם ,
האחריות שלי באה לידי ביטוי בהתרוממות הזו, בעזרה לאחרות. בלהיות שם לא רק עבור
עצמי אלא גם עבור אחרות.
זה מתחבר לאם ירצה האל? הוא רצה ולכן זה קרה? מה פתאום. אני לא מאמינה
שהישות האלוהית שאני מאמינה בה רצתה שכזה יקרה לי או לכל אחת אחרות. זה לא קשור
לנתינה, זה לא קשור ללקיחה זה לא קשור לאלוהים בכלל.
אני לא מטילה את האחריות לדברים רעים שקורים לי על הקוסמוס.
צריך לסלוח. למי?
לי ? שהרי תמיד ידעתי שקשה להתנתק מרגשי האשמה. אני הלכתי לשם. אני
התייצבתי, פעם אחרי פעם אחרי פעם אחרי... בחיי שאני מנסה לסלוח , מסתכלת על ילדות
בנות 13 וחצי ומזכירה לעצמי שזה היה הגיל שלי אז ומה כבר ידעתי וכמה כבר יכולתי
להתמודד עם זה בלי מעגל תמיכה.
למי?
לו? לא רוצה לסלוח לו. לא רוצה. שום דבר שתגידו לא יגרום לי לסלוח לו.
שום דבר. לא מוכנה. כבר אמרתי, לא מקללת אותו, לא רוצה שימות. רוצה רק שיהיה לו
קשה, ששום דבר לא ילך לו בקלות. זהו. לא מוכנה לסלוח לו. זה מקשה עלי? כן אני
יודעת. זה משאיר אותי לדרוך איתו במקום? לא חושבת. שהוא ידרוך במקום אני מזמן
התקדמתי הלאה, אבל אני לא מוכנה לסלוח לו או לחברים שלו, האחריות היא שלו. הוא
לקח. הוא הרביץ. הוא אנס. ואני לא סולחת.
למי?
להורים שלי?
אני מודה שיש כאן משקעים. אני מודה שהייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת.
אבל אני מבינה. בחיי שאני מבינה. להם אני חושבת שסלחתי כבר. הם עברו מספיק גם בלי
הסאגה שלי.
אז מה המשימה הבאה שלי?
להשלים עם זה שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. השלמתי מזמן.
להתמודד? התמודדתי. פירקתי
לסלוח? לסלוח לעצמי. ברציונל סלחתי מזמן.
להמשיך הלאה? מזמן המשכתי. מדי פעם יש חזרה אחורה וזה בסדר, זו חזרה
בשביל להמשיך הלאה.
אני לא מוכנה לקבל את זה שהכרחי היה שזה יהיה חלק מהחיים שלי. זה לא
נכון. החיים שלי יכלו להתנהל אחרת. נכון זה לא קרה. אבל זה לא היה הכרחי. זו הצדקה
למעשי אונס. אני לא מצדיקה מעשי אונס. אין שם שום הצדקה. אין שום דבר הכרחי באונס.
יש מיליון דרכים אחרות כדי להתחשל בחיים. אונס לא חייב להיות אחד מהם. הייתי
מוותרת על החוויה בכל רגע נתון. זו לא חוויה. זו קריעה של חלק מהנשמה, קריעה כזו
שאחר כך חוט ומחט שעוברים על הקרעים לא מצליחים אף פעם לאחות לגמרי. זה חור שחור
בתוך הנשמה. מסתובבים סביבו ולומדים לחיות למרות החור הזה, על אף הקריעה הזו, מתוך
הקריעה הזו לצמוח להתעצם. אבל זהו תהליך. תהליך לא פשוט ומדמם. נמאס לי לדמם.
שלא תעזו לחשוב, מסכנה. אפילו לא לרגע. כן בגלל אותו בחור אני חושבת
שיש בי עוצמות היום שאולי לא היו בי אחרת. לא מסכנה בכלל. אבל יחד עם העוצמות
מגיעים גם לפעמים החלומות הרעים (לעיתים ממש רחוקות תודה לאל) והטריגרים (כבר כמעט
לא קיימים שוב תודה לו). לא רוצה את זה. יחד עם זה מגיע גם חוסר הביטחון , והחשש,
וכל הרגשות הרעים ההם...
אז תודה לא תודה. לא מאחלת לאף אחת לעבור את החוויה הזו. זו לא חוויה.
זה אונס. זה קרע בנשמה. זה חור שחור. שצומחים וגדלים מסביבו. אבל הוא שם , כל הזמן
שם. ואם אפשר היה לוותר, הייתי מוותרת בשניה.
ולא. אני לא רוצה לדבר על זה. מעדיפה שלא. לא עכשיו. טוב לי בתוך הבצל
שלי כרגע. אז לא , לא נדבר על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
