| 3/2009
I'm moving on
היֶה שלום, קהילה מבוזבזת.
אני יודעת שנהגתי לסגור הרבה את הבלוג, ולפרסם דיי הרבה פוסטים של עזיבה, מלווה או לא בסגירת הבלוג. אבל באמת שהוצאת ממני דיי והותר כוחות, וכל מה שעשית היה בעצם לשווא. אף פעם לא הייתי באמת מאושרת סביב הקהילה הזו, ותמיד נהגתי לדבר עלייך לצד קריאות בוז מצידי. וזה באמת מה שאת שווה, ישראבלוף. בלוף אחד גדול, של בני טיפש עשרה. חושבים את עצמם אינדיווידואליסטים בתוך מקום שרק טופח להם על האגו, על ההתבכיינות, על הטימטום.
את לא שווה אף עולם שיצרתי בתוכך. את לא שווה את כל הפוסטים מלאי הדמעות, היזע, השמחה, ההנאה, שנמצאים בכל התוכן שפירסמתי כאן. אני אהיה קשה איתך, כן. ואני אהיה צבועה וכפויית טובה, כי ברוב המקרים רק הרסת במקום ליצור.
יצרת לי במה, במה לפרסם ולבטא את כל העולה על רוחי. בעצם, לא כל העולה על רוחי. כי איכשהו, הרגשתי שקצת סתמת לי את הפה. בכל אופן, אני אסירת תודה על כך שגרמת לי להכיר אנשים שלא יכלה להיות לי אינטראקציה איתם בחיים האמיתיים. וזה אולי, הדבר השני והאחרון שעשית לי טוב.
הרסת לי הרבה קשרים עם אנשים שאהבתי. הרסת את סדר העדיפויות השפוי שהיה לי בחיים. גרמת לילדותיות שלי להיות בלתי נדלית כאן, כיוון והקהל לא היה אחד שמאפשר לך לדבר כמו שצריך. בעיקר כי הקהל, היה מצומצם. וכן, אני יודעת שהמטרות שלי לראשונה היו רק לשחרר, אבל גם רציתי לקבל מענה לדברים. תיסבוך.
זה הפוסט ה175 שנכתב בבלוג הזה. להוסיף עוד מעט מהבלוג הקודם, ונקבל בסביבות ה250 פוסטים. 250 תכנים שכתבתי פה, בשלוש וחצי שנים שאני קיימת כאן.
הכתומים טובים יותר ממך. אני עורקת אליהם.
| |
מסואב
הדבר הכי מדהים במקלחת, אחרי המקלחת עצמה, הוא ריח השמפו שלי, שמתפשט בחדר שלי ברגע שאני פותחת את דלת האמבטיה.
אני מניחה שכהרגלי, אני קצת ממהרת להגדיר את מה שאני מרגישה. אבל כמו כל בן אדם אחר על פני הכדור הכחול והחמוד שלנו, אני יכולה להבחין כשיש דבר חדש שאני מרגישה. הרגשה כזו שמפכחת, מעוררת משהו. מעלה סוג של תובנות חדשות לגבי עצמי. מין, הסתכלות כזו לאחור, סקירה של מה שהיה פעם לעומת מה שנמצא לידי היום, וההסתכלות הזו מראה לי כמה שהשתניתי בגיל הטיפש עשרה המתועב הזה. כמה התבגרתי. כמה אני עתידה להשתנות ולהתבגר. אלוהים, עכשיו אני מתחילה באמת להרגיש את החיים. ואני מרגישה כל כך פלספנית, וכל כך חרטטנית כשאני מוציאה את המחשבות שנמצאות אצלי כרגע בראש אל דף העריכה, כאן, כי פתאום זה נראה לי שטותי להוציא את זה החוצה מין הקופסא ההיא שם למעלה. אבל אני מרגישה כמו איזו ילדה קטנה, שבדיוק הורידו לה את גלגלי העזר מן האופניים, ועכשיו היא נוסעת בכוחות עצמה, בלי תמיכה שהיא. וזה מרגיש כל כך טוב.
ואולי זו חציית הגיל הזה, שגם גורמת לי להרגיש פתאום בוגרת יותר. להתחיל בירידה, כדי לעלות מעלה. הו כן, תביאי אותה בקלישאות. ואולי זו בכלל לא הייתה ירידה, אלא סוג של פסק זמן, הפוגה מכל הלחץ הזה שעתיד לבוא. סוג של תרגיל נשימות ומתיחות ממושך, שיתן לי פוש למה שמחכה לי בחודשיים וחצי הקרובים. ונכון, אני אוהבת להמשיך ולהתעכב ולדבר עד כמה שניתן, על מה שכבר עברתי. אבל אני חייבת את זה לעצמי, להבהיר למוח שלי שזהו, דיי. זה נגמר, עבר, הסתיים, נעלם. ואני מנסה להבין איך הגעתי לדיבור על זה, כשהתחלתי לדבר על מה שאני מרגישה. כנראה שבאמת דבר כל כך קטן משנה כל כך הרבה. כנראה זו ההרגשה החדשה הזו, שגורמת לי פתאום להסתכל על דברים אחרת, להרגיש קצת אחרת. מפוקסת יותר אולי.
ורק עכשיו יצאתי מהמקלחת השורפת-הלילית שלי, זו שאני יוצאת ממנה אדומה אל חדר אמבטיה מלא אדים. ותוך כדי שהמוסיקה התנגנה, רק ניסיתי להעלות על דעתי למה בן אדם יבחר במלה 'סיאוב' בכל וריאציה שהיא, בתור המלה האהובה עליו. אבל באותה נשימה אני יכולה לשאול את עצמי, למה המלה collapse היא המלה האהובה עליי. מה, הניגון שלה בפה מדהים. ואחרי כל הדיאלוגים ביני ובין עצמי בתוך המקלחת, אני יוצאת במהירות, מתנגבת, מזמזמת את השיר הזה שבדיוק מתנגן לו ברקע, ולובשת את טריינינג המזל הכחול שלי.
| |
She's on the right way
הבחורה החזקה והקשוחה בוכה אוקיינוסים בלי כוונה. אחרי כל תקופת העצלות והדיכדוך המדכא הזה, שלא בכתה בו אפילו פעם אחת, היא החליטה לקום מהמיטה, להתאמץ וללכת שתי דקות לכיוון בית הספר, ולהתחנן בפני מורים שיעשו לה שיעורים פרטיים. זו היא יריית הפתיחה לעבר תקופה חדשה, שמשום מה מלווה בימים האחרונים ביותר מידיי דמעות שנוטפות מפניה התמימות של הבחורה העצלנית. והדמעות נוזלות להן בלי סיבה ממשית. מהרוח, מתוכניות בישול, מציפייה לקבל שיחת טלפון. ואלו לא דמעות אושר, עצב או התרגשות. אלה פשוט מים, שנוטפים מברז ששכח להיסגר.
וזהו. it ends right here. עכשיו היא מטפסת רק מעלה, היא מבטיחה לעצמה רק הבטחות שתוכל לעמוד בהן. היא נלחמת בכל טיפטוף שפוקד אותה, בין אם הוא מתורץ ובין אם לא. וההבטחה הגדולה שלה, היא לנסות ולהצליח, לא משנה מה. רק בשקט, בלילה, לאחר כל סערת ההבטחות האלה, היא מפחדת פחד מוות שהגישה החיובית הזו תשתנה, כפי שתמיד קרה. אבל היא מנחמת את עצמה בהתקרבות אל אנשים שגורמים לה לחייך, ככה שהמחשבות בלילה הן כבר לא על הגישה שתאבד.
ואולי התקופה הזו גם יכולה להיחשב טובה, לראות מי הם האנשים שבאמת אכפת להם ממנה, ונשארו אחרי כל היחס הזה.
ואולי זו הגישה החיובית שלה, שדורשת ממנה לחשוב ככה. אבל זה נחמד, ההרגשה החיובית הזו שמציפה אותה כרגע.
ואולי זה טוב להיות חשופה, כדי שאנשים סוף כל סוף ידעו מה היא מרגישה.
ואולי אני בדרך הנכונה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
