מערכת יחסים מאוד מורכבת.
מסוג מערכות היחסים שהתשתבשו עם השנים, התדרדרו, בלי סיבה נראית לעין, ואף אחד לא עשה כלום.
הזיכרון הראשון שלי ממך הוא כשהייתי אולי בן 4 או 5. אתה התארגנת לצאת לאיזה אירוע ואני ישבתי מולך בסלון. לא ידעתי שתחזור. ידעתי שאתה הולך אבל משום מה חשבתי שלא תחזור. אני זוכר את העצב. את הדמעות בעיניים. ילד קטן שפוחד לאבד את אבא. רצתי אליך בבכי ושאלתי אותך לאן אתה הולך. שאלתי אם תחזור. אני כבר לא זוכר מה היה מאוחר יותר. זה הזיכרון הראשון.
הילדות המאוחרת היתה תמיד מורכבת משני מסלולים. ראיתי איך עם השנים אתה ורות רק הולכים ומתרחקים, איך תה מאבד תקווה בבת הבכורה שלה, ועובר לתלות את תקוותיך בי. תמיד דחפת אותי להצלחה. זה מה שכל הורה היה עושה. אבל לאבא יש אחריות גדולה יותר מרק לדחוף את הילד שלו להצלחה. לאבא קודם יש את האחריות לשמור על המשפחה שלו מאוחדת. ולא הצלחת. לא ניסית. אבל לא היית מסוגל, אני יכול להבין את זה. אני קצת דומה לך בזה. היה לי קשה כל כך לראות איך אין לך שום קשר לרות. הייתם רק רבים או לא מדברים. שנים זה היה ככה. בלילות הייתי שומע את הצעקות והבכי והייתי מצתמק במיטה. אתה יודע, עד היום מוזר לי לראות אבא שמסתדר עם הבת שלו. הפער הזה בין מה שחוויתי למה שרואות עיני גדול עלי בכמה מונים. איך הם עשו את זה?
מה שנישאר לי בעיקר זה הלקח לעתיד. להגיד לעצמי שאני לא אתן לזה לקרות לילדים שלי.
אני רוצה לכעוס עליך. רק שזה חסר טעם לחלוטין עכשיו. פעם פחדתי, הייתי קטן בכדי להבין מה אני צריך להרגיש באמת. הגיע לך שאני אכעס עליך. אבל עכשיו זה חסר תועלת, אני יודע את זה. עכשיו אני סולח, מבין שעשית הכי טוב שיכולת, גם אם יצאו לך ילדים קצת דפוקים. כולם גדולים דפוקים, זה חלק מהטבע.
אני הייתי חומר קל לפיסול. עשית בי כשרצית. השקעתי בלימודים כמו שרצית. צימצמתי שטויות של ילדים כי זה לא מצא חן בעינך. אמרת פיזיקה, אז פיזיקה. באיזשהו שלב בחיים מגיע הרגע שאני רוצה שליטה בעצמי. זאת העוצמה של מרד נעורים. לקחת את החיים שלי בידיים שלי. אף פעם לא באמת מרדתי. מרדתי רק בגבול המותר. בגיל 23 קצת מאוחר למרד. אבל אני חייב להגיד לך שכל כך כיף לעשות דברים שלא עולים בקנה אחד עם השקפת עולמך. אלה הרגעים שאני מרגיש חי. אני יכול אולי להבין את הפחד לשחרר. הפחד ששיחרור הרסן יטריף אותי עד שגם אני אאכזב אותך. להמשיך להחזיק עד מתי? עד שלא תהיה לי ברירה להיות מחושב? במקום ששנות העשרים שלי יהיו הזמן לעשות שטויות וטעויות אני עדיין כלוא אצלך. אבל זה כבר מזמן לא אשמתך. לא רציתי לסיים כמו אחותי הגדולה אז אני נכנעתי. גם כשידעתי שזה כבר יותר מידי. נתתי לזה לקרות. לא רציתי להמשיך בפירוק המשפחה. אני יכול לעמוד בזה חשבתי. נו, טעיתי.
היום קשה לי להתסכל לך בעיניים. אני לא מרגיש בנוח. מרגיש זר לחלוטין. והינה אנחנו מצליחים להתנהל ככה. שנים. הרגש כהה ולא מזיז. שנינו דומים. אנחנו יודעים כמה אמוציות יש בקשר הזה. לא נוכל להתגבר על זה בלי לדבר שעות ולפרוץ בבכי גדול. שנינו לא מוכנים למהלך הזה. אולי לא כרגע. אז בנתיים אני מנסה לא להרגיז אותך ולגרום לך להיות גאה.
אבל אתה באמת מסוגל לחוש גאווה? כאילו, אתה מרגיש שהיית שותף אמתי לדרך שעברתי? קשה לי להאמין שכן.
אתה דואג, וגם אכפת לך, ואתה תמיד עשית הכל בשביל שיהיה לי טוב. אני משוכנע שגם תמשיך לעשות. אני לא כפוי טובה. לקח לי הרבה זמן להבין את המאמץ שעשית בשביל לתת לי הכל. יש לי הערכה אינסופית לזה. הגיע הזמן לסלוח. בעיקר להקיא ממני החוצה כמה שיותר כאב.
קצת להעיר את הכאב ולהתמסר לו עד שיעבור. צריך להבין שהכאב הזה לא הופך אותי לאדם טוב יותר. אני מאמין שאת השיעורים שלי על יחסי אב למדתי. זאת האחריות שלי הלאה. אבל מגיע השלב שבו כבר אי אפשר להאשים את ההורים. אם תרצה, זאת הנקודה בה אני לוקח את החיים שלי לידיים שלי. זה הרגע שאני מחליט שאני לא מחכה יותר לתיקון מערכות יחסים ונמנע מהאשמות עתידיות על מצבי. אני רוצה לנקות את גוף הכאב. זה מה שאני עושה פה. זה החופש שלי. השחרור שלי. החיפוש שלי אחר חיים שקטים ומאושרים. ואתה נמצא בהם. לא כדמות רעה, מאיימת או מכאיבה. אתה אבא שלי. אתה כן שותף לדרך. אם תרגיש זאת ואם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
