הרבה זמן לא כתבתי, מוזר לכתוב שוב.

אני לחוצה כל כך עם כל הלימודים והצבא שבקושי יש לי זמן לכתוב.

עבר הרבה מאז הפעם האחרונה,והתגעגעתי לכתיבה.

אני חושבת שמשהו בכתיבה נותן לי כוח מחודש להמשיך הלאה, זה מחזק אותי

וגותן לי להבין את עצמי בצורה טובה יותר.

אני מפחדת ללכת לשם, אני לא יודעת איזה פרצופים אני אקבל ואיזה מילים אני אשמע.

זה מפחיד אותי לחזור לשם, לראות אם מזיז למישהו בכלל.

למרות שנראה לי שלאף אחד לא אכפת יותר.

הקשרים התנתקו ונעלמו, פחדתי מזה.

זה כל כך מעצבן אותי לקרוא סטטוסים שלהם ולדעת שזה לא מזיז להם.

אני לא יודעת למה בכלל אכפת לי.. הלוואי שלא היה אכפת לי בכלל.

אולי בגלל שזה בכל זאת עולה לי לפעמים בחלומות שאני חולמת עליהם.

החלומות האלה תמיד נגמרים אכשהו במשהו שגורם לי לחשוב עליהם.

אני מאוכזבת, מאוכזבת בעיקר מעצמי שנתתי לעצמי להתמסר לאנשים שבכלל לא אכפת להם ממני,

לאנשים שהיו ואינם עוד.

הלוואי שהם היו, וזה לא היה נגמר ככה.

אבל זה לא יכול להיגמר אחרת בגלל מה שקרה.

אני מרגישה כל כך מטומטמת בכלל להזכיר אותם, לחלום עליהם לפעמים, ובמיוחד לחשוב מה היה קורה אם..

הלוואי שהייתי מקבלת תשובות.

הלוואי שאני יצליח להשתחרר מזה לגמרי ושזה לא יופיע לי יותר בחלומות ובמחשבות.

לפעמים, אני מתגעגעת. ואז אני נזכרת בהכל, וזה עובר.

לילה טוב,

טל.