איש אחד אמר לי לפני מספר שנים, תוך שהוא מעסה את גבי הדואב, שמגיל ארבעים מתחילים להרגיש את כל מכאובי הגוף. עד אז מתגברים על הכל, ומגיל ארבעים, כך לדבריו, צצים כל המכאובים.
נזכרתי בזה השבוע, אחרי שכבר מספר שבועות אני לא מצליח להיפטר משרירים מכווצים בכל מיני חלקים של הגב והצוואר. לא עזר הדיקור של המרפאה האלטרנטיבית, וגם לא המסאג' של המעסה באילת ששעה ארוכה ניסתה לשחרר שריר מאובן שנראה היה שכלום לא ירפה אותו.
היום הסתכלתי על דמותי במראה. ניבט ממנה גבר עייף למדי, לא מגולח עם זקן בן יומיים שזור כולו אניצים לבנים. לא יודע לומר אם היה זה הלילה הטרוף שבחלקו נאלצתי לעבור למיטת הקטנה או ההשכמה המוקדמת כדי לקחת את הגדול לעלייה לתורה של החבר, או שאולי זו תוצאה של החודשים האחרונים שכללו הצטברות גדולה מדי של מתחים, דאגות, ריצה ממושכת מדי אחרי הזנב של עצמי (כמו מרבית האנשים שהחליטו להרים את נס המחאה החברתית), ומחסור חמור ביותר בפעילות ספורטיבית מכל סוג.
אמרתי לסופרת את שאני חש, והיא נזפה בי מיד. "אתה נראה מעולה, אני לא מרשה לך לדבר כך" אמרה כדרכה האוהבת והמפרגנת. אין כמו הסופרת לחיזוג האגו והביטחון, אבל האמת שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים. אט אט נראה שחזרתי לדפוסים ישנים ומיקמתי את עצמי, אחר כבוד, בסופה של הרשימה. בעניין הזה הסופרת ואני דומים. קודם הילדים, אחריהם בד"כ ההורים האחים ושאר בני משפחה, לעיתים חברים שצריכים עזרה ואם נשאר קצת זמן אז גם אנחנו. משהו בסדר הזה גורם לנו להישחק ואז כבר לא יכולים לעזור לאף אחד.
בקיצור לרשימת המשימות למחר הוספתי לקבוע תור לרופא במכבי טבעי כדי לנצל את הקצבת המסג'ים השנתית, לבקר בחדר הכושר החדש ולהחליט אם לעשות אליו מנוי או דווקא לוותיק, וגם תספורת לא תזיק.
אז במחשבה שנייה, זקן זה לא עניין כרונולוגי אלא מצב נפשי. ואולי אני מתבגר ונגד זה אין מה לעשות. אין לי כל כוונה לשנות את השיער שמלבין, או להתעמק בקמטי הבעה שמתרבים על הפנים. אבל לעשות את מה שצריך כדי להשאיר את הנפש שלי צעירה אני עדיין יכול. רק צריך להזיז את התחת כדי לעשות את מה שעושה לי טוב. ויפה שעה אחת קודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
