לא יודעת למה חזרתי לפה..
לא יודעת אם יש לי מה לכתוב לעולם.
אבל בא לי, פשוט בא לי.
לפעמים אני מנסה לחשוב אם החיים שיש לי כרגע זה המיטב שאני יכולה להוציא
לפעמים אני מבסוטית עד השמיים ומבינה שבעצם לא חסר לי כלום.
לפעמים חסר לי רגש או ריגוש
ולפעמים אני סתם אני בלי תחושות מיוחדות.
אני כנראה מתחילה ללמוד באוקטובר הקרוב בע"ה
אני מקווה שעשיתי צעד נכון
שלא חיכיתי יותר מידי עם הלימודים.
התפטרתי, אני שמחה שעשיתי את זה כי כבר לא היה לי טוב בעבודה.
עבודה עם אנשים היא מתישה וכפוית טובה.
אבל האם אמצא עבודה אחרת כל כך מהר?
אני חייבת פרנסה.
בא לי קצת לחזור אחורה - מגורים אצל ההורים, בלי דאגות על הראש.
שהדאגה הכי גדולה שלי היתה אם ללכת לבית הספר או לא.
ימים כאלה שהייתי עולה על הרכבת ונוסעת ועושה מה שטוב לי.
שהייתי חוזרת עם חיוך מרוח על הפנים אחרי שראיתי את עדי.
שהלב שלי היה פועם במהירויות שיא!
שהיה לי למה לחכות, מה לרצות.
שהרגשתי נאהבת ונכזבת תוך כדי.
שלא חשבנתי לאף אחד.
אני מתגעגעת המון לתקופה של עדי, אני גם יודעת שזה לא יחזור על עצמו בשום מצב
כי המציאות כבר כל כך שונה. אנחנו אפילו בקושי חברות.
לפני כמה זמן אמרתי לה שאני תמיד אוהב אותה, התכוונתי לזה בכל רמח איבריי.
גם כשאנחנו כבר לא חלק בחיים אחת של השניה משהו תמיד יישאר שם.
אני תמיד אחשוב עליה לפני שאלך לישון
אני תמיד אזכר.
אולי כי היה לי טוב בתקופה ההיא
אני תמיד אקנא כשיהיה לה מישהו יותר קרוב ממני
תמיד אתעניין מה קורה גם אם לא ישירות.
אבל אני יודעת שהקשר הזה כבר אבוד- איפשהו ויתרנו בתת מודע אחת על השניה וחבל.
תהיות של מהלך היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
