בזמן האחרון אני מרגישה ממש מוזר. הרגשה כללית...הרוב כי הרגשות של מתחלפים ממש במהירות מטוב לרע.

עד שאני מצליחה לחשוב על משו טוב...או שקורה משהו טוב, דבר אחר בא והורס לי. אני.

במשך החופש השתנו בי הרבה דברים, והרבה אנשים יכולים להגיד את זה.

גיליתי שאחת הבעיות שלי היא שאני מרחיקה ממני אנשים שאני אוהבת, ואז גורמת לעצמי בלבול בזה שאני חושבת שלא אכפת להם אפילו.

אני כבר לא יודעת איך לתקן דברים שאני עושה, ואני עוד זוכרת את הימים שהייתי ממש שלווה עם עצמי והבעיות היחידות שהיו לי זה המבחן במתמטיקה שבוע הבא.

אני מרגישה שאני פוגעת באנשים בדברים שאני אומרת להם, אומרת בלי לחשוב אפילו פעמיים- עוד תכונה רעה שיש בי...לא חושבת פעמיים...

והכי גרוע זה שלמרות שאני יודעת שהם נפגעו אני לא מבקשת סליחה. אני רוצה לבקש סליחה אבל לא מסוגלת. אני רוצה לדבר עם אחרים אבל לא מסוגלת. רוצה לחלוק בעיות שלי אבל לא מסוגלת. במקום זה אני מנסה להקשיב לאחרים בציפייה שאולי זה יעזור לי. אני נותנת עצות לאחרים, ואני פשוט צבועה כשאני לא מקשיבה לעצות האלה בעצמי. כמו שאמרו: קל לדבר וקשה לעשות (תודה לך שהזכרת לי את זה).

הבנתי שגם ההרגשה הטובה שלי, נהרסת מיד בגלל שהיא נוצרה ממשהו רע אחר, או מביאה ביחד איתה הרגשות אחרות ורעות. אותה הרגשה טובה שנוצרת ממחשבה על מישהו או משהו שאני אוהבת, מתחלפת בעיקר כי היא לא יכולה להימשך עד שאני אחליט שאני באמת רוצה לפ

תור בעיות.

הגעתי למסקנה הזאת בעיקר בזכות חלום שהיה לי. אומרים שחלומות משקפים רגשות ואני אחת שמבינה את החלומות שלי בצורה טובה, אבל כשאני מנסה לפתור רגשות ובעיות שלי אני לא מסוגלת. כי אני אחת שחיה בהרגשה שהכל יעבור מתישהו וזה כבר לא תלוי בי, למרות שאני יודעת שזה לא יעבור כי זה תלוי בי, ובמה שאני בוחרת לעשות עם זה.

אני לא מוצאת דרך להשתנות למרות שאני מרגישה שאני ממש חייבת...