לפני יומיים הביאו אותנו לאולם התקשורת לצפות בסרט תיעודי שמספר דווקא איך השואה השפיעה על הדור השני. עם עדויות של אנשים שהיו בשואה והילדים שלהם.

הסרט עצמו היה משעמם תחת. עם כל הכבוד לשואה, הסרט לא היה מוצלח. וחוץ מזה, חשוב יותר לשמוע עדויות מאנשים שהיו בשואה ולא איך זה השפיע על הילדים שלהם.

כנראה שגם חצי שכבה חשבה כמוני כי עצרו את הסרט באמצע מרוב שהיו דיבורים. חצי מהאולם יצא, ורק אז המשכנו לצפות.

בערב ראיתי לראשונה 'רשימת שינדלר'. אני פשוט בכיתי בסוף הסרט הזה, ואני לא אחת שבוכה בסרטים. זה הוכיח שהיו גם אנשים טובים בעולם. אפילו אם האינטרס הראשוני היה אגואיסטי. חבל שהיו רק מעטים כאלה.

למחרת - יום השואה - הגיעה לבית הספר ניצולת שואה, אחת מאלה שהיו בסרט, בשם הלינה בירנבוים (אם אני זוכרת נכון).

היא סיפרה לנו את הסיפור שלה, את כל מה שהיא עברה, כשהיא הייתה בת 10 התחילה המלחמה בגיל 15 היא יצאה מאושוויץ.

הסיפור שלה זיעזע אותי, ורק הוכיח לי כמה צריך לתעד ולדעת יותר על הנושא לפני שהכל ישכח.

שנה הבאה אני בטוח נוסעת לפולין.

היום הייתה שביתה, וחשבתי, למה לא לנצל את זה?

אז בבוקר הלכתי עם איציק לקניון והוא קנה לי מתנה- חולצה של קרטמן שאומר "screw you guys, I'm going home."

אחר כך הלכנו לקאנטרי ולמדתי לשחק קצת טניס ^^ למרות שאני גרועה.

ומשם הלכנו לים (יחד עם דניאל, טל, נדב, נסטיה, אופיר ודן) ושיחקנו מטקות עם מחבטי טניס.

היום עוד לא נגמר ואני כבר עייפה מתה לישון. לא יודעת למה..

בעצם אני יודעת זה כי אני סתומה ובקושי ישנתי!

אז אני מניחה ש..לילה טוב.

Yours Truly

The Popcorn