לפני שאתחיל להיות פקאצה בסיפורים על כמה שהסאמר סקול קרוב, נפתח את הפוסט בימים האחרונים.

יום שני התעוררתי בשעה אבסורדית ביותר (7 בבוקר!) כדי לצאת עם בת דודתי בת ה-5 לבריכה עם הקייטנה שלה.

העניין הוא שדודה שלי ביקשה ממני לבוא בתור הורה מלווה כדי שהיא לא תצטרך לקחת עוד יום חופש מהעבודה.

עברתי על השיקולים שלי והגעתי למסקנה שלמרות שאני על תקן הורה מלווה עם כל האחריות שבאה עם זה, יש לי הזדמנות ללכת לבריכה אחרי שלא הייתי שם אפילו פעם אחת מתחילת החופש, ועוד בחינם.

כמובן שהסכמתי וב8 וחצי כבר הייתי בגן עם הבת דודה ושאר החזרזירים. מסתבר שלא הייתי צריכה לשמור רק על הילדה אלא נתנו לי עוד שתי ילדות להיות אחראית להן. Joy.

אחרי כל התדריך (אפשר לחשוב, סך הכל בריכה..) יצאנו סוף סוף לדרך והגענו לבריכה.

המדריכה האחראית שלכל הקייטנה התגלתה כקרצייה אמיתית שהתייחסה אל כל ההורים כילדים בקייטנה שלה ובפרט אליי ואל עוד מישהי בגילי שבאה לשמור על אחותה. 

"אל תיכנסו לבריכה העמוקה!"

"אל תשבו בשמש!"

"אל תפטפטו, אתן צריכות לשמור על הילדים!"

סתמי כבר, יא עלוקה! אפילו שאר ההורים המלווים התלוננו שהיא מתייחסת אלינו כמו תינוקות. הרי כולם הורים שם (מלבדי) וכולם יודעים איך לטפל בילדים.

בסופו של דבר היה לא רע, חוץ מכמה רגעים שהתעצבנתי:

באוטובוס - הילדים מנסים לשיר שירי אוטובוס ("הנהג שלנו חברמן..." וכו'), אבל למעשה נשמעים כמו דיסק שרוט.

הבנות ששמרתי עליהן - אחת נעלמה לי כל שלוש שניות, והשנייה בכיינית כל כך שבגללה הבריכה עלתה על גדותיה.

המדריכה - חתיכת מטומטמת.

אחרי שחזרתי הבייתה (סוף סוף!) הייתי צריכה להתארגן במהירות הבזק וללכת עם אבא לעבודה.

גם ביום שאחרי זה הלכתי לעבודה.

כמה היילייטס מהיומיים האלה:

באו שמן אמריקקי, איש שהפליץ במהלך הטיפול, אחד שניסה לעשות פנטומימה מוזרה (ואני החזרתי לו מבט של: "שתוק ותירק את הגועל מהפה שלך!"), פקאצה מטומטמת שמשום מה השמיעה קולות של הנאה במקום קולות של כאב (בסוף היא אפילו נשמעה כאילו היא גומרת!), רוסי שזיין לי את השכל שנה עד שאבא שלי גאל אותי מיסוריי, ועוד רבים ומוזרים.

ציטוטים:

1. הרוסי: "..עכשיו אני סבתא!" (עברית קשה שפה)

2. מישהו בסוף טיפול: "נו, דוקטור, שמחת לענות אותי?"

    אבא: "אין לך מושג איזה תענוג...!"

יום רביעי הייתי חופשיה והחלטתי שצריך לבזבז את הכסף ויצאתי לעיר.

הנזק: שני מכנסיים, שרשרת מעפנה, סיכה מאאגניבה של סאות'פארק.

יום חמישי המיוחל הגיע: הפגישה של הסאמר סקול.

הגעתי עם אבא באיחור קטן, קיבלתי תיק(?!) ואת כל המסמכים של הטיסה.

נכנסנו והתחלנו לשמוע הרצאה מאוווווד ארוכה על כל הכללים והביטחון והפעילויות. בקיצור כל מה שהולך להיות שם.

מה שלא הולך להיות שם זה שירותים ומקלחת בדירה (גרים בדירת סטודנטים, כל אחד בחדר משלו), אלא יש בכל מסדרון שירותים ומקלחת. WTF?!  אני שילמתי בשביל שאפילו שירותים לא יהיו בדירה?

וגם אוכל כשר לא יהיה, אבל זה לא בדיוק מפריע לי. ובכל זאת על החזיר, זכרונו לברכה, יהיה שלט קטן לאזהרה לפנאטים הדתיים.

אני רואה את עצמי כבר אוכלת בייקון.

את הגיטרה אני לא יכולה להביא (בריטים מזדיינים), כי אסור להביא שום דבר חוץ ממזוודה אחת ואת התיק שחילקו לנו. 

בנוסף, דיברו על "סינדרום שלושת הימים הראשונים" XD

כלומר, שלושת הימים הראשונים שכוללים התבכיינויות תינוקיות ופקאצתיות להורים ולמדריכים באנגליה על כמה שרע, האוכל לא כמו בבית, המיטה לא נוחה, מתגעגעים וכו'. נשמע כמו משהו אופייני לי.

אני רואה מעכשיו איך הפינוקיידה משתלטת עליי ואני הופכת לפקאצה מטומטמת וקוטרית ששום דבר לא טוב לה.

בשלב מסויים ההורים נשארו באולם בזמן שיצאנו כל חברי הקבוצה החוצה עם המדריכה לשם היכרות קצרה ושאלות.

לא שזה הועיל לי יותר מידי, אני עדיין לא מכירה שם אף אחד. וההתרשמות הראשונית:

המדריכה שלי כוסית מידי.

יש רק ארבעה בנים בקבוצה (אוף).

השם שלנו הוא "צוות אש". אני  לא יודעת מי הציע אותו (כלומר למי צריך הרביץ) ולמה אנחנו בכלל צריכים שם. להתפדח עוד קצת?

בכל מקרה,  עוד 9 ימים אני נוסעת!

והם הולכים לעבור כל כך לאט :(

Yours Truly

The Popcorn