פעם ראשונה בחיי שהשתתפתי בהפגנה. כשההזדמנות לצעוק ולקפוץ ולהפחיד אנשים תמימים בססמאות עוקצניות ומחאתיות אני מזנקת עליה.

חברתי לרומניה המזויפת , היצור והשלט שלה (עליו נכתב באותיות שחורות וגדולות: "חנכו אותי!") ויחד צעדנו אל הכיכר, שם התקיימה ההפגנה. אפשר לקרוא לה מיני-הפגנה, אבל העיקר שאני נוכחתי. ברגע שהגענו קיפצה לכיווננו עיתונאית עם טייפ והקליטה את כל דעותיהן של רון ונעם בזמן שאני התרחקתי מהמקום בפחד שאגיד איזה שטות והטימטום שלי יפורסם בפני כולם. באותו זמן עסקתי באיתור מורות ומכרים שונים ולקחתי גם איזה סטיקר ושלט על הדרך. לאט לאט אנשים החלו להופיע, ההפגנה לא גדלה יותר מידי אבל לקחנו לנו שלטים והתפרשנו לאורך הכביש איפה שיש סיכוי יותר טוב להסב את תשומת הלב של העוברים והשבים.

בחיי, המורים האלה לא יודעים להפגין. אם לא אנחנו, התלמידים, זו הייתה יכולה להיות הפגנה שקטה שנבלעת ברקע, אבל דאגנו לעשות הרבה רעש, לשרוק במשרוקיות ולהמציא סיסמאות וחמשירים מקוריים! אמנם עמדנו בקצה, בפינה מרוחקת, אבל זו הייתה הפינה הכי תוססת ורועשת מכולן, וגם הכי מטופשת! צרחנו עד שנגמר הקול והגרון כבר יבש.

אפילו צילמו אותנו - הרבה פלאשים ומצלמת טלויזיה פה ושם, גרמו לי להרגיש ממש כמו סלבריטי.

אחרי שהוצאנו את הנשמה, הזענו כמו חמורים (כבר נובמבר, קיבינימט, איפה הקור?!) וכבר לא היה כוח החלטנו שהגיע הזמן להתקפל. לקחנו את כל הבלונים, המשרוקיות והסטיקרים שקיבלנו (והשלט של נעם, כמובן) ופנינו הבייתה. חזרתי מתה, אך מרוצה. בואנה, הפגנות זה חתיכת כיף. לשבת שעתיים מול אנשים שלא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם, לצעוק ולשיר, לעשות הרבה רעש, ולקבל בתמורה צפירות של נהגי משאיות משועממים - זו הנאה!

הצלחתי להשיג תמונות!

(אין לי מושג למה אנחנו צוחקים כשכולם עם פני-פוקר... סביר להניח שעליהם)

למען עתיד טוב יותר בבתי ספר עם סבון בשירותים!

Yours Truly

The Popcorn