ביום חמישי הגיע היום שלו חיכיתי זמן כה רב, וסוף סוף הלכתי לראות הארי פוטר. אחרי אינספור שיחות טלפון מרגיזות (אחת הסיבות שאני שונאת להיות אחת המארגנים) הצלחתי סוף סוף לארגן אנשים ללכת יחד לסרט.

הגעתי לרון ב- 9:30 תחת הרושם שהסרט יתחיל ב-10 ועשרה, ונסענו משם לקניון הדרים הנטוש כמעט.

הגענו לפני כולם והיינו הראשונות לראות את זה.

הקופות סגורות, תהינו למה...

התקרבנו וראינו שלטים מפוזרים על גבי חלונות הקופה. ובהם היה כתוב:

"עברנו למשכננו החדש ברחוב גיבורי ישראל 17 החל מ-26.7.07"

הפה שלי כנראה הגיע עד הרצפה מרוב הפתעה וכעס.

ועכשיו כשאין בקניון הזה אפילו קולנוע, הוא הולך להפוך לבית חם להומלסים ונרקומנים. רק שישאירו את המאבטח בכניסה, מישהו עוד יכול לעשות לכולנו טובה ולפוצץ את המקום.

התחלנו בסדרת טלפונים חדשה להודיע לכולם לעשות פרסה בהזדמנות הראשונה ולהגיע לכתובת החדשה ובמקביל לנסות להגיע בעצמנו לשם.

 כשהגענו לרחוב התחלנו לחפש. ולחפש. ולחפש. אך מספר 17 לא נראה באופק.

בסופו של דבר התייאשנו והחלטנו לעצור במקס ברנר כדי לנסות להבין מה עושים עכשיו. ובינתיים הזמן עבר, כבר הבנו שהסרט יתחיל רק ב10 וחצי כך שיש עוד קצת זמן, אבל זה לא עזר לנו אם לא נהיה באולם הקולנוע גם בשעה הזאת.

התסכול הלך וגבר מרגע לרגע אבל לא הצלחנו לאתר את המקום כשסוף סוף ראינו.

שם מאחור, חבוי, היה אולם הקולנוע החדש שהיה אמור להיות לפחות כמו סינמה סיטי.

ובמציאות: אולם חצי בנוי, מתפרק, עם קופה וחצי בקושי ומדרגות נעות חסומות. אבל העיקר שמעין נברשת של גלובוס הייתה תלויה בכניסה, כי זה הכי חשוב, וכל השאר יכול להיות שבור והרוס. זה לא בכלל ישנה כי לאנשים שבאים לסרט הרבה יותר אכפת מזה.

עמדנו בתור לכרטיסים וכמעט הורדתי כאפה לדתייה שעמדה לפנינו שרק לא החליטה איזה סרט היא רוצה, ובינתיים השעה 10 וחצי כבר מזמן עברה.

סוף סוף השגנו את הכרטיסים והלכנו לאולם בריצה בתקווה שעדיין יש פרסומות. אבל בעצם הגענו לסרט רטטוי. יצאנו מהאולם ורצנו לאולם אחר. התיישבנו וראינו פרסומת של סימפסונס. ואז התברר שזו לא פרסומת.

קמנו ורצנו בפעם השלישית אל אולם 2 והתיישבנו.

ואכן זה היה הארי פוטר, הידד!! אחרינו באו גם כל שאר האנשים שהתרוצצו כמו ילדים היפראקטיביים על ספיד ומילאו חצי אולם.

רק ש...

הגענו רבע שעה מאוחר מידי והסרט כבר התחיל. כולם התחילו לצעוק "מהתחלה! מהתחלה! מהתחלה!" אך אחרי כמה דקות הצעקות גוועו מתוך הבנה שזה אבוד.

ההפסקה הייתה נורא ארוכה. משהו כמו 5 שניות. הופיע פריים של "הפסקה" ומיד אחר כך הסרט המשיך וגרר אחריו גל צעקות נוסף של "מהתחלה! מהתחלה!".

בסוף הסרט התחלנו לצאת מהאולם כששוב התחדשו הקריאות: "מהתחלה! מההחלה!". יאפ, עכשיו הם בטוח יתחילו את הסרט מהתחלה.

אבל לפחות זה היה משעשע. החלטתי שאני הולכת להתלונן, למרות שכל ה"שכחו אותי בהארי פוטר" היה ממש מצחיק, אבל גם מרגיז.

והסרט?

די מאכזב.

ציפיתי למשהו גרנדיוזי ובמקום קיבלתי סרט קצר (ביחס לכל האחרים), הארי מכוער, ודמבלדור עושה תנועות של ילד מוגבל עם השרביט. אהבתי:

לונה לאבגוד - היא ענקית!

דולורס אמברידג' - התלבושות שלה פשוט מקסימות.

רון - הייתי עושה איתו שטות.

סנייפ - אחת הדמויות האהובות עליי (בסרטים, לא בספרים).

אחרי הסרט רון  באה לישון אצלי ולא הפסקנו לצחוק על כל הריצות ממקום למקום.

בבוקר למחרת הסתפרתי. השיער שלי קצר עכשיו! אבל אני ממש אוהבת איך שיצא, חוץ מזה שהוא מתנפח כמו כדור פורח ואני צריכה למצוא דרך לרסן אותו.

בערב הלכתי לטיילת (13 איש על שמיכה אחת - לא מומלץ!) ישבנו, דיברנו, ניגנו, שתינו (לא אלכוהול, חוץ מבריזר אחד שמצא את דרכו לידינו). חזרתי הבייתה בסביבות 1 והתחלתי להכין רשימה של מה אני צריכה לקחת במזוודה.

יום שבת בבוקר - סבב משפחה:

נסעתי לסבתא בת"א להיפרד.

 אחר כך ניסיתי לארגן את הדברים ולארוז אותם (נאבדה לי חזייה, קיבינימט)

אחרי הצהריים אצל סבתא השניה, לשם באו כל הדודים שגם נוסעים בימים הקרובים.

קיבלתי כסף ועוגה לקחת לחו"ל.

אחרי זה היה לי מעט מאוד זמן לסיים לארוז כי קבעתי עם גליה ללכת אליה בערב (גם אז לא מצאתי את החזייה).

ואמא שלי נורא דאגה שאני אקח ערכת תפירה. שזה הכי חשוב, במיוחד לאור העובדה שאני לא יודעת לתפור!

גליה חשבה באותו ערב שהיא בנגריה, בהתחשב בכמות בדיחות הקרש שהיא המציאה.

כנראה שאת הארי פוטר אני לא אוכל לסיים לפני הטיסה, כך שאצטרך לקחת אותו איתי וזה לא מועיל להגבלת המשקל שיש בשדה התעופה.

תשמעו אנשים, אני נוסעת לסאמר סקול!

היום ב-1:30 אחה"צ אני כבר אהיה בדרכי לשדה התעופה, ואם לא יהיו עיכובים מיותרים (תחנות פיראטיות ארורות או עופר עיני והשביתות שלו), ב-6 אני על הטיסה!

England, Here I Come!

Yours Truly

The Popcorn

(ועדיין לא מצאתי את החזייה)

אני מניחה שעד עכשיו כולם שמעו על השביתה הכללית במשק שתחל מחר.

הסיבה: דרישה להעלאת שכר העובדים במגזר הציבורי. ההסתדרות רוצה 10 אחוז, האוצר מציע 0.2.

יופי, עכשיו המשק שובת. אין משרדי ממשלה, אין פינוי זבל, אין רכבות, בתי חולים וחברת חשמל יש (בערך).

לפחות הבנקים והאוטובוסים עדיין פועלים. לא שזה עוזר לי, כי תהיה שביתה בנתב"ג!!!!

תודה באמת שדחו את השביתה בנתב"ג ביום, כי ביום חמישי אין בכלל אנשים שטסים לחו"ל! 

"השביתה בנמל התעופה בן גוריון לא תחל ביום רביעי בבוקר, מתוך התחשבות בנוסעים" (מתוך זה)

תודה רבה, איזו התחשבות מצידכם, עכשיו כולנו נסלח על זה שאתם הורגים לנו את סדר היום הרגיל שלנו.

וכמה זמן זה יימשך?

אני לא מדברת על העניין שהשביתה עצמה מיותרת, כי בכל מקרה יהיה משא ומתן. ובכל מקרה תהיה פשרה.

אז הם כאילו עושים שרירים? ההסתדרות בשביל הבעת מחאה על השכר, והאוצר בשביל להגיד 'לא אכפת לנו'?

השביתה המטומטמת הזאת גם ככה עולה המון כסף (מיליארד שקל ליום!) וברור לכולם שהיא רק תפגע יותר מלהועיל.

ואני לא אומרת שהסיבה לא מוצדקת. היא נורא מוצדקת. 0.2% זה כלום! אבל מי לעזאזל ביקש שביתה?!

וקיבינימט עם השביתה בנתב"ג! למה דווקא עכשיו, כשאני חיכיתי יותר מחצי שנה לנסוע כבר לאנגליה, ועכשיו זה יכול לשבש הכל. אפילו אם זה ייפסק לפני יום ראשון (ודיר באלק אם לא!) זה יכול לשבש את כל הטיסות, המון עומס ולחץ, ושם במשרד האוצר אפילו לא מזיז להם כמה זה יכול להפריע ולשבש את מהלך היום של כל המדינה - ועכשיו אני מתייחסת לשביתה כולה ולא רק לנתב"ג.

כבר אמרתי פעם שכל המדינה הזאת התחרפנה?

אז הנה, אני אומרת עכשיו.

כל יום משהו אחר, יותר גרוע מהקודם.

יש דרכים יותר טובות להילחם למען קבלת שכר יותר טוב מאשר שביתה מחורבנת שיותר הורסת מאשר מזיזה משהו.

אני לא חיכיתי, שילמתי וציפיתי לנסיעה הזאת בשביל שהדבר הזה (שאפילו לא נוגע לי) יקלקל הכל ברגע האחרון.

זין על כולם, יום ראשון אני הולכת להיות על הטיסה של ישראייר ללונדון, ועם חיוך מרוח על הפרצוף.

Yours Truly

The Popcorn

לפני שאתחיל להיות פקאצה בסיפורים על כמה שהסאמר סקול קרוב, נפתח את הפוסט בימים האחרונים.

יום שני התעוררתי בשעה אבסורדית ביותר (7 בבוקר!) כדי לצאת עם בת דודתי בת ה-5 לבריכה עם הקייטנה שלה.

העניין הוא שדודה שלי ביקשה ממני לבוא בתור הורה מלווה כדי שהיא לא תצטרך לקחת עוד יום חופש מהעבודה.

עברתי על השיקולים שלי והגעתי למסקנה שלמרות שאני על תקן הורה מלווה עם כל האחריות שבאה עם זה, יש לי הזדמנות ללכת לבריכה אחרי שלא הייתי שם אפילו פעם אחת מתחילת החופש, ועוד בחינם.

כמובן שהסכמתי וב8 וחצי כבר הייתי בגן עם הבת דודה ושאר החזרזירים. מסתבר שלא הייתי צריכה לשמור רק על הילדה אלא נתנו לי עוד שתי ילדות להיות אחראית להן. Joy.

אחרי כל התדריך (אפשר לחשוב, סך הכל בריכה..) יצאנו סוף סוף לדרך והגענו לבריכה.

המדריכה האחראית שלכל הקייטנה התגלתה כקרצייה אמיתית שהתייחסה אל כל ההורים כילדים בקייטנה שלה ובפרט אליי ואל עוד מישהי בגילי שבאה לשמור על אחותה. 

"אל תיכנסו לבריכה העמוקה!"

"אל תשבו בשמש!"

"אל תפטפטו, אתן צריכות לשמור על הילדים!"

סתמי כבר, יא עלוקה! אפילו שאר ההורים המלווים התלוננו שהיא מתייחסת אלינו כמו תינוקות. הרי כולם הורים שם (מלבדי) וכולם יודעים איך לטפל בילדים.

בסופו של דבר היה לא רע, חוץ מכמה רגעים שהתעצבנתי:

באוטובוס - הילדים מנסים לשיר שירי אוטובוס ("הנהג שלנו חברמן..." וכו'), אבל למעשה נשמעים כמו דיסק שרוט.

הבנות ששמרתי עליהן - אחת נעלמה לי כל שלוש שניות, והשנייה בכיינית כל כך שבגללה הבריכה עלתה על גדותיה.

המדריכה - חתיכת מטומטמת.

אחרי שחזרתי הבייתה (סוף סוף!) הייתי צריכה להתארגן במהירות הבזק וללכת עם אבא לעבודה.

גם ביום שאחרי זה הלכתי לעבודה.

כמה היילייטס מהיומיים האלה:

באו שמן אמריקקי, איש שהפליץ במהלך הטיפול, אחד שניסה לעשות פנטומימה מוזרה (ואני החזרתי לו מבט של: "שתוק ותירק את הגועל מהפה שלך!"), פקאצה מטומטמת שמשום מה השמיעה קולות של הנאה במקום קולות של כאב (בסוף היא אפילו נשמעה כאילו היא גומרת!), רוסי שזיין לי את השכל שנה עד שאבא שלי גאל אותי מיסוריי, ועוד רבים ומוזרים.

ציטוטים:

1. הרוסי: "..עכשיו אני סבתא!" (עברית קשה שפה)

2. מישהו בסוף טיפול: "נו, דוקטור, שמחת לענות אותי?"

    אבא: "אין לך מושג איזה תענוג...!"

יום רביעי הייתי חופשיה והחלטתי שצריך לבזבז את הכסף ויצאתי לעיר.

הנזק: שני מכנסיים, שרשרת מעפנה, סיכה מאאגניבה של סאות'פארק.

יום חמישי המיוחל הגיע: הפגישה של הסאמר סקול.

הגעתי עם אבא באיחור קטן, קיבלתי תיק(?!) ואת כל המסמכים של הטיסה.

נכנסנו והתחלנו לשמוע הרצאה מאוווווד ארוכה על כל הכללים והביטחון והפעילויות. בקיצור כל מה שהולך להיות שם.

מה שלא הולך להיות שם זה שירותים ומקלחת בדירה (גרים בדירת סטודנטים, כל אחד בחדר משלו), אלא יש בכל מסדרון שירותים ומקלחת. WTF?!  אני שילמתי בשביל שאפילו שירותים לא יהיו בדירה?

וגם אוכל כשר לא יהיה, אבל זה לא בדיוק מפריע לי. ובכל זאת על החזיר, זכרונו לברכה, יהיה שלט קטן לאזהרה לפנאטים הדתיים.

אני רואה את עצמי כבר אוכלת בייקון.

את הגיטרה אני לא יכולה להביא (בריטים מזדיינים), כי אסור להביא שום דבר חוץ ממזוודה אחת ואת התיק שחילקו לנו. 

בנוסף, דיברו על "סינדרום שלושת הימים הראשונים" XD

כלומר, שלושת הימים הראשונים שכוללים התבכיינויות תינוקיות ופקאצתיות להורים ולמדריכים באנגליה על כמה שרע, האוכל לא כמו בבית, המיטה לא נוחה, מתגעגעים וכו'. נשמע כמו משהו אופייני לי.

אני רואה מעכשיו איך הפינוקיידה משתלטת עליי ואני הופכת לפקאצה מטומטמת וקוטרית ששום דבר לא טוב לה.

בשלב מסויים ההורים נשארו באולם בזמן שיצאנו כל חברי הקבוצה החוצה עם המדריכה לשם היכרות קצרה ושאלות.

לא שזה הועיל לי יותר מידי, אני עדיין לא מכירה שם אף אחד. וההתרשמות הראשונית:

המדריכה שלי כוסית מידי.

יש רק ארבעה בנים בקבוצה (אוף).

השם שלנו הוא "צוות אש". אני  לא יודעת מי הציע אותו (כלומר למי צריך הרביץ) ולמה אנחנו בכלל צריכים שם. להתפדח עוד קצת?

בכל מקרה,  עוד 9 ימים אני נוסעת!

והם הולכים לעבור כל כך לאט :(

Yours Truly

The Popcorn

סוף סוף הסייעת שלי אבי חלתה ונתנה לי הזדמנות להרוויח קצת כסף.

מי ייתן ויהיו עוד ימים רבים של חולי בשבילה. כמה שאני נחמדה...

באתי אחר הצהריים למרפאת השיניים של אבא כדי לשמש לו סייעת זמנית.

למעשה, התפקיד שלי היה רק להחליף מספר כלים בין פציינט לפציינט ולענות לטלפונים. וגם אז כל מה שאני צריכה להגיד זה "רק רגע" ולהעביר.

ובזמני החופשי (ויש הרבה) גלשתי להנאתי ברחבי הרשת. קלי קלות.

השיעמום

למרות שה"עבודה" הזאת נשמעת נחמדה נורא, היא גם משעממת נורא.

לשבת בחוסר מעש ולבהות בקירות זה לא כיף כמו שזה נשמע.

גם הזבוב שהתעופף לו מסביב לא אירח לי חברה ואי אפשר לעסוק בלהטביע את יגוני באוכל.

לא כי אני לא צריכה להטביע שום יגון, פשוט אין אוכל.

כבר התחלתי לקרוא את כל הפוסטרים על משחות שיניים ושיטות טיפול והתבוננתי בתמונות המרהיבות של עששת.

הסאונד

כשמערבבים רעש של קדיחה בשיניים יחד עם ריהאנה ששרה את Umbrella (יותר נכון: Umbarella) ברדיו מתקבלת תוצאה צורמת לאוזן.

אני יכולה להישבע שהשמיעו את השיר הזה לפחות 4 פעמים במהלך ה-5 שעות המסכנות שביליתי שם, ואפילו בגירסאות שונות:

גרסת המקור המזעזעת, גרסת המועדונים - רימיקס של השיר, וגרסת הדואט (מי הדפוק שהסכים לעשות את זה?.. אני מאמינה שהוא לקח את הג'וב רק כדי להסתכל על התחת שלה.)

אז כל החושים שלי היו בפעולה, עם קולות, מראות, ופציינטים נורא מכוערים.

עשיתי ממש כיף חיים.

כבר חשבתי להתחיל לשחק עם דגמי השיניים המוגדלים ומברשת השיניים הענקית (והסופר מגניבה), או עם התותבות של הזקנים שבאו.

רק זקנים באו לטיפול. לא היה צעיר אחד חוץ מבחור אחד אבל הוא היה חננה דתי ומכוער.

בשלב מסויים הגעתי למסקנה שמשעמם מידי במקום הישיבה הנוח שלי על כיסא המנהלים מאחורי השולחן במשרד ושהגיע הזמן לקצת אקשן.

הצטרפתי לאבא במושב הקו-פיילוט במטרה להעביר את השיעמום שפוקד אותי בזמן הטיפולים.

חשבתי שכבר אגלה מה משך את הוריי מלכתחילה למקצוע הזה שנשמע ונראה מבחוץ מאוד דוחה.

ואולי גם אשנה את דעתי בקשר לעבודה בעתיד.

ההורים שלי מאוד דוחפים אותי לכיוון רפואת שיניים. לא כי נורא משנה להם במה אני אעבוד, כל עוד זאת הכנסה מכובדת, אלא בגלל שהם רוצים להוריש למישהו את המרפאה שלהם, אחרת הם ביזבזו חיים שלמים לבנות אותה ולצבור מוניטין. הרי למי הם כבר יכולים לתת אותה, לשכנים?

אז מה גיליתי?

המקצוע הזה לא רק נשמע מאוד דוחה.

הוא מאוד דוחה.

פיות של אנשים זה דבר כל כך מגעיל שאי אפשר אפילו לתאר.

כאילו, צחצחו שיניים! לפחות לפני שאתם באים לטיפול. זה לא מפדח לבוא עם מלא ג'יפה בשיניים לרופא?

ואפילו זכיתי בכמה שפריצים של רוק. ולא לבשתי חלוק.

והמטופלים עצמם... כל כך מפגרים!

אבא (בסיום טיפול): "אתה יכול לשטוף עכשיו"

מטופל אידיוט: "עם מים?"

אבא (שולח לי מבט של 'תגידי לי, הוא עובד עליי? מה אני צריך להתעסק עם הסתומים האלה?!') : "כן.. עם מים."

אני במקומו אני הייתי אומרת: "לא, עם רעל, כי ככה אתה יכולה לעזור למאבק להשמדת הטימטום".

והיה עוד מטופל עם שערות באף שהגיעו לו עד הרגליים. פשוט מראה מלבב.

בסופו שלדבר היה יום קל בשבילי, אבל די קשה בשביל אבי.

מה לעשות, סייעת מוסמכת אני עוד לא.

אבל את השכר שלי קיבלתי ואני נורא מרוצה. אולי פעם הבאה אני באמת אעשה משהו משמעותי והכסף באמת יגיע לי.

צריך לצאת לבזבז.

Yours Truly

The Popcorn