היומיים האחרונים היו מלאי הרפתקאות.

הכל התחיל ביום חמישי כשמעיין מתקשרת ומודיעה לי שנוסעים להרצליה בערב לחגוג את יום הולדתה. ייפידידו! עכשיו צריך לנהל משא ומתן עם אבא על שעת החזרה המשוערת.

קבענו להיפגש בעשר, ואני ניצלתי את העובדה שמקום המפגש קרוב לביתו של השמנמן ובאתי אליו לפני כן.

בעשר התייצבתי וגיליתי שאף אחד עוד לא שם :(.

לאט לאט החלו להגיע המוזמנים, אבל נעם לא הופיעה. אחרי שיחת טלפון קצרה התברר שהיא חשבה שזה ביום אחר ומיהרה להתארגן ולבוא תוך זמן קצר. באמת שאני לא יודעת איך היא עשתה את זה, הדרך היחידה שהיא יכלה להגיע כל כך מהר רק אם יש לה מנוע סילון בתחת. השתחוו נא.

מצאנו מונית שירות ריקה ונסענו להרצליה במטרה להגיע ל"קופי בין". הגענו, נכנסנו, לא הסתכלתי אפילו על המנות ורצתי לשירותים יחד עם נעם ורון.

לא זו הייתה הכוונה ההתחלתית, אבל יצא שהפכנו את השירותים לסט צילומים...

אני, רון (שמצלמת ללא פוקוס) ונעם.

אני שוטפת ידיים. מידי פעם אני הגיינית.

זו התמונה המתוקה ביותר בתולדות האנושות! ואף אחד לא יכול להכחיש זאת!

אני ורון. אם זה היה במקום אחר אז בסדר. אבל בתוך שירותים... זה קצת מקבל משמעות אחרת.

אף אחד לא יודע מה עבר לרון בראש בעת צילום התמונה.

הניחוש שלי הוא שהיא חשבה: "איך זה שאנחנו בשירותי נשים, והמכסה מורם??"

אחר כך מעיין החליטה שבא לה אוכל אמיתי אז עזבנו את המקום (אתם מבינים? נכנסנו, השתמשנו בשירותים ועזבנו. כמה ישראלי.) והלכנו למסעדת מוזס. חיכינו קצת עד שקיבלנו שולחן והתחלנו להזמין. בחצות התחלנו לאכול בשר. כולל המבורגרים שמנים ועסיסיים. או חצי סלט לשומרות מבינינו (אהמאינגה).

נעם. ואני מנסה להידחף מהצד.

רון משתגעת מרעב.

אני ורון. אחרי הפלאש של אותה תמונה כבר התעוורתי לגמרי.

נעם רצתה לנוח על ברכיי. רון באותו זמן הוציאה עיפרון שחור לעיניים.

אז אחד ועוד אחד שווה 3, לקחתי את העיפרון וציירתי על כתפה של נעם.

 I <3 MOM

אינגה ונוגה עם זיקוקים לכבוד מעיין. איזה באסה שההמבורגר של נוגה לא מופיע בתמונה.. הוא היה ממש מושך!

ליאת ואינגה

ו...מעיין!

ויציאה של מעיין לאותו יום: על מעיין הוטל לגלות מה העדה של נעם: אני גיליתי לה חצי אחד והיא הייתה צריכה לגלות את השני.

כשהיא הבינה שנעם חצי טריפוליטאית היא אמרה בטון מופתע: "מה, את טריפוליטאית?! אבל טריפוליטאים מכוערים!"

מחמאה..?

למחרת היום התחיל רע.

אחותי (שעובדת בדוכן עוגות) החליטה שבא לה לעזוב את הדוכן לכמה דקות ולאסוף את הדואר.

ואז היא נפלה ונקעה את הרגל. שזה מעשה מאוד חכם, בהתחשב בעובדה שהיא צריכה לטוס יום אחרי זה.

אז אני ואחותי השנייה הוקפצנו להחליף אותה בעבודה בזמן שההורים לקחו אותה לבית החולים.

ושוב במכירת העוגות היו הרבה יצורים. למשל אחד ערס מגעיל וטיפש שניסה להתחיל עם אחותי. כמה משועמם בן אדם צריך להיות כדי להישאר בקניון כל היום בלי לעשות כלום?

בערב אספנו כמה אנשים והלכנו לים. פרשנו שמיכות והוצאנו אוכל. גם גנבנו שולחן (מה לעשות, היו הרבה רומנים) ושיחקנו משחק משעשע (ההוא שצריך לתאר מילה בתנועות ושאר האנשים אמורים לגלות מה המילה).

זה היה מתבקש, צולמו כל מיני תמונות הזויות:

אני והשמנמן

רון ונעם

רון וליאור

אני ושמנמן. כי הוא פשוט אחלה כרית.

רון ונעם. מקום שני במצעד התמונות המוזרות.

ובמקום הראשון, גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת: איציק ורון - זוג דגי מעמקים.

היום בערב נוסעים לשדה התעופה וב-5 בבוקר המטוס ממריא לכיוון רומא.

הו כן, שבוע ביחידת נופש בסיציליה.

אולי יתמזל מזלנו והר הגעש אתנה יתפרץ ותהיה לי הזדמנות לצפות בהתפרצות הר געש. כל עוד אני לא באותו זמן על ההר...

ועכשיו אלך לצעוק על הדתיים שמשמיעים מאחור שירי הלל לתורה או משהו כזה.

חופש נעים!

Yours Truly

The Popcorn

סוכות בפתח וזה אומר... חופש!!!

בחופש הזה אני לא אבלה יותר מידי ברביצה חסרת תכלית, אני נוסעת לסיציליה.

אראה כמה מאפיונרים, אוכל הרבה פסטה (להצדיק את שמנמנותי) ואולי אפגוש איזה פאבריציו נחמד.

אני לא יכולה להגיד שאני זקוקה לחופש הזה כרגע, למרות שכל חופש תמיד יתקבל בברכה.

עד עכשיו היה די בסדר (מבחינה לימודית, זאת אומרת) ודווקא מה שיבוא אחרי סוכות הולך להיות המכה אמיתית. כלומר, הרבה הרבה מבחנים.

הסוכה שלי בתהליכי בניה.

כן, גם אצלנו בונים סוכה יפה וחביבה. היא לא באמת יפה כי אני ואחיותיי מקשטות אותה... והתוצאות די זוועתיות.

אני רואה בזה מעין חג מולד קטנטן ויהודי. זה כאילו חילקו את חג המולד הנוצרי לסדרה בהמשכים: החלק הראשון הוא סוכות וכולל את קישוט עץ האשוח שהוחלף במבנה מרובע מאולתר, שבו כביכול אמורים לגור בהמהלך החג. החלק השני הוא חנוכה, מתי שמקבלים את המתנות, כלומר דמי החנוכה, וגם אוכלים מאכלים משמינים שזה לא קשור אבל תמיד טוב.

סוכות הוא בהחלט אחד החגים שאני יותר מחבבת.

את החג עצמו אנחנו לא חוגגים השנה בביתי, אלא אצל דודים.

זה נורא מבאס אותי, כי הסוכה לא מנוצלת ואין מישהו שיראה את הכיעור שלה (אני צוחקת, זה לא עד כדי כך גרוע. רק קצת).

אני אנסה לדאוג למישהו שיבוא וישב בסוכה.

באמת, למה יושבים בכלל בסוכה? אין שם יותר מידי מה לעשות. אפשר סתם לשבת ולהסתלבט או אולי לאכול שם מפעם לפעם, אבל התועלת שזה מביא היא בסך הכל זבובים באוכל. לא שזה כל כך נורא, זה בסך הכל תוספת חלבונים.

אגב, יום כיפור עבר בסדר.

טוב, לא ממש.

הצום היה די חרא והשעה האחרונה, כמו בכל שנה, עברה כמו תקופה של 80 שנה.

מסקנה מהצום: יחי עוגות דבש!

חג שמח ומלא אתרוגים!

Yours Truly

The Popcorn

אני לא הולכת לבקש סליחות מיוחדות לקראת יום כיפור. אני לא מאמינה שצריך יום מסויים שבו מבקשים סליחה מכולם ולצפות שעוד יסלחו לך. אם אני צריכה להתנצל בפני מישהו זה יהיה אם פגעתי בו וההתנצלות תגיע בזמן המתאים.

בקשר לכיפור על חטאים לאלוהים... אין לי על מה לבקש מחילה כי אני לא מאמינה בו.

היום היה דיון סוער בכיתה לגבי כל העניין הזה. אני מזמן התייאשתי מויכוחים בנושאי דת כי הגעתי למסקנה בכל אחד ואחד שלקחתי בו חלק שזה מעגל. הוא ממשיך וממשיך ואף פעם לא יגמר.

העניין הוא שיש את אותם אנשים מאמינים שכמה שלא יציגו בפניהם טיעונים הגיוניים, הם לא ירדו מעמדתם, ובחלק מהמקרים לא ירצו אפילו להקשיב. גם המשפט "איש איש באמונתו יחיה" לא משכנע אותם.

לכן אני אפילו לא נכנסת לדיונים כאלה מלכתחילה, אני כבר יודעת שזה אבוד מראש לשני הצדדים.

בכל מקרה, את יום כיפור אני אבלה בצום, כי מה לעשות, יש מסורת משפחתית (שכנראה תישבר ברגע שאני אעבור מהבית) וגם הולכים לבית כנסת. מה שאומר עוד פעם העברת שעות התפילה בשיעמום בחצר בית הכנסת, וביום השני סירחון של דתיים לא מקולחים. הפעם אולי אביא ספר לקרוא בחוץ.

השיעמום שלי לא מאפשר לי כרגע לחשוב על איזשהם נושאים משמעותיים לכתוב עליהם, אז הנה אוסף קטן של ציטוטים מספסל הלימודים שהספקתי לאסוף:

מורה להיסטוריה: "אני איתכם בשעה שישית? אז איפה אני בשביעית?"

[שניה אני אגלה בטלפתיה את המערכת שלך]

מורה לביוטכנולוגיה: "אני מאמינה מאוד בעבודה זוגית, זה מאוד מפרה"

מחנכת: "זה אחד הנושאים שנדון בו ונדוש בו ונלוש בו"

מורה לתעבורה: "יש לי שיעור אחד בשבוע, כל אחד זה מנה, וארבע כאלה זה מסעדה"

[ואין יותר קרש מזה.] 

רוני: "נו, כשאתה צעיר יש לך ביצים" (במובן של אומץ)

מורה לתעבורה: "לא! גם כשאתה מבוגר יש לך ביצים, הן פשוט מתכווצות."

[הנה משהו שלא הייתי רוצה לשמוע ממנו]

מורה לאנגלית: "להבריז In good English it means"

[אם זה אנגלית טובה אצלך... מי אני שאתווכח]

מחנכת: "אם לא הבנת את מה שאמרתי אז כנראה לא הבנת את מה שאמרתי"

[וואלה]

מורה לתעבורה ממציא מילים במקום האקדמיה ללשון עברית:

אל תאמרו כונפה, מעכשיו אימרו: "פרצוצה"

הראל: "אם אתה בן 16 וחצי ואין לך עם מה לשחק, תשחק בביצים!"

[אז.. גם לבנות מותר לשחק בביצים?] 

אסכם במוטו הלא רשמי של הבי"ס:

טשרניחובסקי - כי גם 55 זה עובר. 

Yours Truly

The Popcorn

מה אני יכולה להגיד, הייתה אחלה מסיבה.

באמת שהיה שווה את הכסף, למרות ששתיתי בסך הכל בירה אחת ששווה פחות ממה ששילמתי.

אני לא אתחיל בסיפורים רק אציין בנקודות:

• באו המון אנשים לא מוכרים, והיו קצת יותר מידי לטעמי.
• הכרתי חלק מהאנשים האלה והיה ממש כיף.
• לנרגילה היה טעם של אפר. החלטתי שאני לא מעשנת יותר נרגילה שלא הוכנה ע"י סרגיי.
• עברתי התעללות: כבלו אותי, דיגדגו אותי ונשכו אותי. אני צריכה לנקום בגלב.
• אנשים שיכורים זה אחד הדברים הכי מצחיקים שקיימים.
• כץ נפל, התגלגל על סלעים ולא קרה לו כלום. הוא גם היה כל כך שיכור שהוא לא הרגיש את זה.
• בשעה 1 כבר הצטמצמנו לפחות מ-20 איש. וגם אני עזבתי.

תמונות!!!

(תודה ללילך)

קסי ו-וולדי

אני וגילאור (וג'וני נורא בוגר. והוא אפילו לא שתוי!)

תמונה קבוצתית

עוד תמונה קבוצתית (במצב קצת יותר מחורפן)

לילך, גלב, קסי, אלה, ודיאנה

מאחור: גילאור ואני. מקדימה: לב, קסי ו-וולדי.

ליימן ומישהו עם בירה (עריכה: זה דייויד)

לילך, לב ומישהו מוסווים ע"י עשן נרגילה (עריכה: המישהו זה אנטון)

מישהו שיכור... (עריכה: אנטון)

נושכים אותי!! התעללות!

שיכורים גאים בכך שהם קברו מישהי עוד יותר שיכורה בחול

לב מזיין פסל בתחת. ואין יותר מה להוסיף.

Yours Truly

The Popcorn