beutiful nightmare

יום ראשון בבוקר מנומנם, למרות שהשעון אומר שצהוריים, ואני עושה את דרכי לאוטובוס שיקח אותי לבסיס שבו אני אשן, אוכל, אסבול, יעבוד וכו' בשבוע הקרוב, מרגיש מגוכח בגלל שק השינה הענקי (שאחר"כ יציל את חיי) בשקית אדומה ענקית עוד יותר, שלא תבייש אף סנטה קלאוס מכובד.

 כבוד לצלם, ליאור, שהקריב את המקום שלו בתמונה בשביל לצלם

מה אספר, בימים טורטרנו ממקום למקום בלי לעשת כלום, ובלילות ישנו בלי באמת לישון (תודות לשני חברי צוות מאוד נחמדים). אבל המקום... המקום היה מדהים. דשא שופע בצבע ירק אמיתי, זוהר. פרות, גבעות ושמיים שלא מין העולם הזה.מקום שבאמת, אבל באמת, גורם לאדם להבין שעם אלוהים נמצא בטבע, אז הוא בהחלט נמצא כאן. אבל זה מקום שגם גורם לך להביט מעבר לגדר טיל הסבוכה ולקלל את היום בוא נכנסת לחור הזה, שבו פיסת בד שבחלוף השנים הצתרף אליה אבק נקראת שמיכה. (או בשפה מקצועית, סקביאס)

מבין כל השיכבה אני הייתי בין היחידים שאשכרה היו בצוות בו אני לא הכרתי אף אדם אחד לפני שהמפקדת הצביעה עליו כחלק מהצוות. דווקא אני, שכידוע לא מסתדר עם אנשים חדשים (לפחות לא בהתחלה).

אלוהים מראה לי את פניו ואז עושה לי דווקא על כך.

רואים את אלוהים?

לפני הגדנ"ע פחדתי, פחדתי משעות השינה שיפילו אותי, פחדתי מהחלוקה לצוותים (מצחיק ששובצתי בידיוק עם האדם שיום לפני זה אמרתי את שמו כמייצג כל אותם האחרים שלא כלכך התחשק לי לישון איתם באותו החדר..) ופחדתי מהמתווחים. ובצדק, בעיות השינה וההרגשת שחיקת האישיות שהייתה לי אחרי זה, רק העצימו במידה את הפחד שלי מהצבא, לו אני עדיין חושב שאני כמעט ולא מתאים בכלל.

אבל אין על המתווחים. אנשים יצאו משם בידיוק כמו שנכנסו מתרגשים, רועדים, ורק אני נישארתי בין אחרוני הצוות עם רגל ימין באוויר כי נתקע לי הנשק וכל ההתרגשות נישארה באותה היריה שלא ירתה. ואחרי היריה הראשונה האמיתית, הרובה חזר להיות צעצוע. ובתאכלס, אפילו צעצוע לא כזה מעניין- זה לא כאילו שאין משחקי מחשב יותר מרגשים מזה. הדבר היחידי שהמתווח הזה נתן לי, הוא להבין את הדבר הכי לא יאומן שכל אחד מאיתנו יכול לחשוב עליו - את אותם החיילים  שכיוונו את הרובה לחברים שלהם בצחוק וזה נגמר בקצת יותר מדמעות.

ובכל זאת, יצאתי מהמתווח ברגליים רועדות וגיליתי שאני מדמם סתם ככה- מהפנים ומהאף, ובכמויות גדולות. כניראה שאלוהים מנסה נואשות להגיד לי שאני צריך להיות פציפיסט

קטע מטורף קרה לי בגדנ"ע, זה היה רגע של שמירה, שעת ט"ש או איזשהי הליכה לשירותים שבזמנה חשבתי על כמה שאפשר לעשות בדקה אחד בודדה-כמו לרוץ מסביב לחצי מהבסיס, להביא משהו ולנקות את כל החדר וזה בזמן ספירת השניות מ60 אחורה- כשנכנסתי למעיין רגע של צלילות דעת והבנתי עוד כמה דקות כאלו יש לי לעבור. זו הייתה התגלות כזו שכמעט נפלתי לריצפה, אחרי הכל מי באמת הבין אי-פעם את כמות הזמן העצומה ואת כמות הדברים שהוא עוד יעבור בחיים? (לא אני, לפחות)

זה היה ממש כמו לראות את העתיד, כי באיזשהו מקום ראיתי את כל הדברים שאני יעבור במשך כל חיי רק במשך כל שבריר שניה. כמובן שאני לא הצלחתי לתפוס שום 'סצנה' כי מי יצליח לדחוס שנה לשניה, שלא לדבר על שנים?

אבל עדיין, אני מדי פעם רואה תמונות מעורפלות מהאירוע, תמונות של הרים מדבריים שמשתנים לירוקים וערים שמשדרות הרגשה של ריחוק.. וגדולה.

כאן לשירותכם, חניך צוות 5, מחלקה 2, בסיס ג'וערה שליטה! 

התכוונתי לכתוב כאן על מוזאונים עם סרטים ומודלי ערום שציירנו בשלישי האחרון, אבל דווקא בגלל המצב והגדנ"ע שתהיה בראשון(ככה שתשכחו מעידכונים..), החלטתי לפרסם כאן את מה שכתבתי בסדנאת הכתיבה האחרונה - שהמעבירה שלה נשלכה עכשיו לדרום.

למרות שבכלל אני לא בטוח שלקשר את הטקסט למלחמה (או לאיך שלא תקראו לזה) זה חכם, כי אולי זה כל הקטע, אחרי הכל זה בכלל טקסט א-פוליטי פוליטי במיוחד, או ככה אני חושב.

וחוץ מזה, פעם ראשונה אני כותב כאן את מה שכתבתי בסדנא - בהשראת קהלת - ככה ש*כבוד*.

אף פעם לא קיבלתי בלונים ליומולדת

לכל דבר ומאורע יש זמן ומקום, מלך חכם אמר.

זמן ללדת, לטעת, לשמור, לרפא,לבנות וזמן למות,לעקור נטוע, להשליך, להרוג ולפרוץ.

אך באיזה זמן נמצאים אני כעת?  בעת השלכת אבנים אאו בעת כנוס אבנים? בעת לשמור או בעת להשליך?

האם אני נמצאים בעת בה אני קורעים מנהגים ישנים כפי שאני קורעים מעלינו בגדים בלויים, הקטנים עלינו, או בעת בה אני תופרים אותם מנהגים מחדש - מרחיבים ומתקנים אותם על מנת שיראו כחדשים על עורינו?

האם אנו נמצאים בעת בה עלינו לרקוד נוחך השמדת הדבר אשר נתפס בעיניינו כרע, או בעת בה עלינו לספוד על האבדות, הפצועים והמתים שגבתה ההשמדה?

האם אנו צריכים לחשות אל מול הזוועות, ההקלה והתדהמה של המאורע או שמא עלינו לדבר, להסביר ולתאר את אשר ראינו, אשר חווינו, והאם עלינו לדבר לטובה, או לרעה?

והאם..והאם עלינו לדעת באיזו עת מסויימת, מדוייקת אני נמצאים או להבין שכולן הן אותה העת עצמה, בה אדם בוכה על האבדות, הפצועים והמתים שגובה כל ההשמדה בעוד שכינו שחוק נוחך השמדת הדבר אשר נתפס בעיניו כרע?

שאלות רבות ולאדם פשוט כמוני רק תשובה אחת, שהיא לא בהכרח הנכונה.

האדם מטבעו מקבל על עצמו מציאות אחת ויחידה, ולא מבין את השונה ממנה. הרי לא יכול הוא לקבל עליו גם שנאה וגם אהבה.

רואה הוא בכל תקופה אותה המציאות האחת והיחידה ולא מסוגל לקבל, או להבין שבמקום שבו הושלכו אבנים, פעם קנסו אבנים ובמקום שבו חיבקו אנשים עכשיו מתרחקים מחיבוקים. 

אין מציאות אחת ויחידה. אין מציאות נכונה ומציאות טועה.

ישנה מציאות מקבלת,מבינה, שומרת ומגינה, ועלינו לשאוף ולהגיע אליה.

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים:

עת שלום ועת מלחמה. 

"שנה טובה לכולם!"

הייתי רוצה לאחל, אבל בואו נהיה מציאותיים זה לא באמת יקרה. תמיד יהיה מי שיסבול בכל רגע ורגע לצד זה שיהנה. תראו את דרפור, תיראו את אפריקה, תראו את הטילים שיורים עלינו ואת אילו שיורים עלינו. תנו מבט מקיף ונרחב בעולם ותשאלו את עצמכם האם באמת תוכלו לאחל שנה טובה, בידיעה שזה באמת קורה? שנה באמת טובה, מלאת אהבה ואושר ועושר וכדומה?

הרי תמיד תהיה איפשהו שנאה, עוני, פגע וכו', וכל מה שאנחנו עושים זה לחכות שכולם ישתתקו, ועם כוס מלאה במשקה, לאחל דברים שאפילו אנחנו יודעים שלא יקרו. אז הבה נהיה ראליים, השנה הזאת לא תהיה 'טובה', לא תהיה 'מאושרת'. יהיו בה הרבה זמנים רעים, עצובים, וכאלה שרק נרצה שיעברו.

אבל בואו נאחל לשנה יותר טובה. יותר טובה מהקודמות, והכי טובה שנוכל ליצור לעצמינו, עד השנה הבאה, כמובן.

שנה שננסה לאהוב בה יותר, ושנזכור בה בו זמנית שאהבת לא נמדדת עבור אנשים שקל לנו להיתחבר אליהם, אלה דווקא דרך אילו שהכי קשה לנו להבין אותם.

שנה מלאת עושר, שבה גם אנחנו ננסה לתרום לכך שלכולם יהיה לפחות את העושר, או פיסת הלחם, שברשותינו.

ושנה שכשנביט בה  בעתיד נוכל להגיד בלב מלא ששינינו, שהגשמנו בה את האיחולים שאמרנו בתחילת ושתרמנו לכך שבעתיד הילדים שלנו, או אפילו אנחנו, יוכלו באמת לאחל שנה טובה לכולם ללא יוצאים מהכלל.

משנה שעברה