הו גורל אכזר, פתיחה דרמטית, שחוקה מדי, ואתה בכלל לא מאמין בגורל, אז אולי, הו מקריות ארורה, או, הו קארמה מחורבנת, הו דטרמיניזם מסריח, הו איך שלא תקראו לדבר הזה שמקבל עבורנו החלטות בחיים, שמנווט ומתעל אותנו בסמטאות של עתיד ידוע מראש או אקראי לחלוטין, שקובע את מי נפגוש ומתי. אם היה שם מישהו למעלה, הוא בטח היה מתפוצץ מצחוק, איזה קטעים פה וואו-וואו, תראו תראו את הסתמישו הזה, תראו איזה בלבלות ארגנתי לו.
כשהייתי קטן היה לי ארגז ענקי של לגו, מכל המינים והצבעים והסוגים, היו לי רובוטריקים, מכוניות, סירות, מטוסים. מדי פעם אמאבא היו קונים לי קופסת לגו חדשה, ומיד אחרי שהסט החדש הורכב בצורה הנכונה, הגשים את ייעודו בחיים ונהיה מה שהוא נועד להיות, הוא היה מפורק לאבני הבניין הקטנות ביותר, והן היו מצטרפות לחברותיהן בארגז הלגו הגדול. את אופטימוס פריים בניתי פעם אחת בלבד, חייו היו קצרים מאוד, כי בדיוק אחרי שעתיים הוא פורק לחתיכות והגלגלים שלו הפכו לחלק מהלוּנאר-לנדר של אפולו. מה הכיף לבנות משהו לפי הוראות מוחלטות וכובלות כשאפשר להמציא משהו חדש.
כל מי ששיחק אי פעם בלגו יודע שיש בו היררכיה מובנית, גזענות אינהרנטית, והחלקים מדורגים לפי הנדירות שלהם. יש חלקים שווים ויש חלקים שווים פחות. את תחתית הסולם של תורת הגזע הלגואית מאכלסות אבני הבניין הפשוטות, מרובעות או מלבניות, בכל צבע שהוא, והן משעממות ומצויות בשפע. מעליהן יש את החלקים המיוחדים, מעגליים או אליפטיים או כל צורה לא סטנדרטית אחרת, כאלה שעוצבו למטרה מסויימת ואין להם תחליף. המיוחדים הם נדירים, אבל לא מאוד רב-שימושיים. ובראש ההיררכיה מצויים המתקפלים, שהם הכי שווים, כי הם מתכופפים או מתסובבים או מתפתלים, הם מאפשרים תנועה, הם מפיחים חיים בגוש הפלסטיק הדומם.
וכשמשהו הוא שווה, הוא בדרך כלל הופך לנדיר, ומרוב שימוש המתקפלים נשברים או נאבדים, נגנבים או מושאלים, נעלמים. תמיד חסרים מתקפלים, תמיד יצירת המופת החדשה שהגיתי לא זוכה להתגשם עד סופה, מה הטעם בזרוע-קיברנטית-סופר-משוכללת אם האגודל לא יכול לזוז. ואני פוצח במסע חיפושים שתוצאותיו המאכזבות ידועות מראש, נבירה אובססיבית בארגז הלגו הענק, זחילת קרב באבק שמתחת לספה, פשפוש לא נגמר במגירות וארונות, ומתקפלים אין. עם זנב בין הרגליים ויצירת מופת חצי גמורה, אני מתייאש ומוצא לעצמי עיסוק אחר. וכמו תמיד, דווקא כשלא מחפשים- מוצאים, ובניקיון של יום שישי צצים להם המתקפלים מכל החורים בהם התחבאו, אבל מה הטעם, עכשיו מנקים, עכשיו לא משחקים בלגו, והרי ברור לי לחלוטין שלמרות שאשים את כל המתקפלים שמצאתי בארגז הלגו שלי, בפעם הבאה שארצה לבנות משהו יהיו חסרים לי מתקפלים, אז מה הם עוזרים לי עכשיו. הו גורל אכזר.
כבר שנה וקצת שאני בחו"ל, ועוד מעט, ממש עוד מעט, אני חוזר לארץ. אפשר להרגיש את ההבאנו שלום עליכם באוויר, הכנות למעבר, התארגנות לשיבה הגדולה הביתה. ופתאום, לפני שבועיים, בין תיאומי אריזה ומשלוח לבין נסיונות סרק למכור את המכונית החבוטה שלי, בין שיחות לחוצות לשגרירות לבין תעוקת בחינות מסכמות, בתוך כל הבלאגן, מצאתי חלק מתקפל. הוא נדיר, והוא מקסים, והוא שלי. דווקא עכשיו, דווקא בסוף. הו מקריות ארורה.
ואת הזמן שעבר, ואת מעט הזמן שעוד יעבור, אני מעדיף לבלות עם המתקפל החדש שמצאתי. כי פתאום הכל קצת יותר שמח, הלבד כבר לא כל כך לבד, והזמן יקר מדי מכדי לבזבז אותו, סליחה על הביטוי החצי מזלזל, על הבלוג הלא ממש מעניין שלי. פתאום לשבת ולתקתק מילים על מקלדת, לבהות במסך, לנסות לסחוט רעיונות ולהעלות באוב זכרונות כואבים, פתאום כל אלה נראים לי דכאוניים ומשעממים, הרבה יותר כיף ללכת בשניים לים, או לצרוח ביחד ברכבת ההרים הכי מפחידה בסיקס פלאגס, או סתם להתרכבל ביחד במיטה. פתאום לחיים האמיתיים יש קצת יותר צבע, והאינטרנט קצת יותר אפור.
אז סליחה בדיעבד על ההיעלמות הפתאומית, וסליחה מראש על ההיעדרות הצפויה, והו גורל אכזר, ולמה דווקא עכשיו, והו מקריות ארורה וכו' וכו', אבל אם כבר מצאתי, אני לא מתכוון לאבד.
הוא נדיר, והוא מקסים, והוא שלי. הוא מאפשר לי תנועה, הוא מפיח חיים בגוש הפלסטיק הדומם שאני.
עמכם הסליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
