ושוב הפסקתי, בפעם המי יודע כמה. הבלי הלילות תמו, לא באתי אליו והוא לא בא אלי, והימים נותרו ריקים, ללא מילים וללא חיוכים וללא מבטים, ושוב אנחנו שני זרים מוחלטים. לקח לי זמן ללמוד לחיות עם ההחלטה הזו, עם הניתוק המלאכותי הזה, ובכל יום הייתי צריך להתחיל להפסיק מחדש. כי בכל בוקר הייתי טובע בו שוב, בו ובזיכרון המגע והריח, בגעגוע הלא מרפה, כמה איומים היו הבקרים האלה, כשדמדומי ההכרה וההגיון עדיין מכניסים לראשון, כשעדיין לא הספקתי להוכיח לעצמי מחדש את המסקנה המתבקשת, ואני נאבק בעצמי שוב, אל תטבע, אל תחשוב עליו, די כבר עם הגעגוע הזה, עם הכמיהה הלא ניתנת לריסון, די כבר לסמרטט את עצמך ככה. וזו היתה שגרת הבקרים שלי, שעון מעורר, עיניים עייפות נפקחות, ניסיון כואב לשכוח, והפסקה שמתחילה עוד יום חדש.
ובסוף אני שוכח, מפסיק, וקם אל עוד יום, ועוד יום ועוד יום ועוד אחד, ועם הזמן זה נהיה קצת פחות קשה, הבקרים קצת פחות נוראיים והימים עוברים קצת יותר מהר, ופתאום אני מתפלא וקולט שהצלחתי לאלף את עצמי, וזה בעצם הרגע הכי מסוכן. כמו מכור לסמים שהצליח להיגמל ומשוכנע שכבר עבר מספיק זמן והוא יכול להשתמש רק עוד פעם אחת, כדי להיזכר, רק עוד פעם אחת בלבד, כדי להוכיח לעצמו שהוא באמת באמת נגמל, ככה גם הייתי אני, מתפלא על עצמי שהצלחתי לאלף אותי, והנה קצת פחות קשה לי, והנה, כמה חזק כוח הרצון שלי. ומה שבעצם לא הבנתי הוא שזה לא היה כוח רצון אלא יצר הישרדות, ושלא בחרתי להפסיק אלא הייתי חייב, אבל אני בשלי. הנה אילפתי אותי, הנה התגברתי, עכשיו אפשר אולי לנסות לפתור את כל התסבוכת הזו בהיגיון ובתקשורת בריאה.
באחת מהתעסוקות המבצעיות הוצבנו שנינו לשמור על בונקר של איזה בסיס צבאי שכוח אל, עמדה שתמיד מאויישת בשני אנשים, בהתחלה ניסיתי להתחלף עם מישהו וגם הוא, אבל אף אחד לא רצה כי קר שם ומסריח שם, העמדה היתה מוצבת בראש גבעה נישאת ופרוצה לרוחות, מוקפת במדבר עוצר נשימה ובמכולות תחמושת עוצרות נשימה קצת פחות, ואחר כך חשבתי שאין נוף מתאים יותר לשיחה הזו שכבר מזמן חייבת להתרחש. פה אין לאן לברוח, פה אין תירוצים להיתלות בהם, אנחנו פה לשעתיים הקרובות ופה נפתור את העניין, ויהי מה.
יושבים אפילו שאסור, למי אכפת, את האבק שמעלה הג'יפ של המפקדים רואים מקילומטרים ויש מספיק זמן להחביא את האוכל ולעמוד, ובינתיים יושבים, יושבים ואוכלים, יושבים ושותקים, כתף אל כתף ולא מסתכלים בעיניים, הרי כבר מזמן הפסקנו, וכשנגמרת הבמבה אני מתחיל לדבר. חבל לי שאנחנו ככה, גם לי, אז למה, למה מה, למה אנחנו ככה, שתיקה. ואני מנסה שוב ואומר, היינו חברים טובים, נכון, ואני מצטער שהתרחקנו, גם אני, אבל, ופה אני שותק, אבל מה, מה אני בעצם רוצה להגיד, אני מצטער שהתרחקנו אבל, אבל אתה מתוסבך מדי, אבל אני רוצה משהו שבחיים לא תוכל לתת לי, אבל להיות סתם עוד חבר שלך זה לא באמת מספיק לי. אבל, אבל מה בעצם אני רוצה. שתיקה.
ופתאום אני שומע את עצמי מבחוץ ממשיך את המשפט, אבל אני לא יכול רק חצי ממך, זה הכל או כלום.
ואני שותק, והוא שותק, ופתאום הוא מסתכל לי בעיניים ואני רואה בתוכן ילד קטן ואבוד, אני רואה אותו דרך כל ההגנות והמחסומים ומנגנוני ההכחשה, ילד מבוהל, מפוחד, ומי שהוא באמת זועק אלי מתוכן, כן, כן, כן, כמה זמן ביזבזנו כבר, כמה כאב עברנו בשביל כלום, כמה געגוע כשאנחנו בעצם פה, אחד ליד השני. העיניים שלו מדברות אלי, זועקות ממש, תציל אותי מעצמי, תחלץ אותי מהקבר שקברתי את עצמי בו, תעזור לי לנצח את עצמי, תשחרר אותי. העיניים שלו מדברות והוא שותק, ואני מתאפק בקושי, מחזיק בעדי מליפול אליו ולחבק אותו, לנחם אותו, לעזור לו. אני לא זורק לו חבל כי הוא עדיין שותק, והוא מענה אותי בשתיקה הזו שלו, אני לא עוזר לו כי הוא לא מוכן לעזור לעצמו, ואני חוזר על המילים האחרונות שאמרתי לו, זה הכל או כלום. והוא צועק אלי מתוך העיניים ושותק.
וכבר עברו שעתיים והמחליפים שלנו מגיעים, יורדים מהאביר ואנחנו עולים עליו בשתיקה, הרגע כבר עבר ולא הצלתי אותו, אולי כי לא באמת יכולתי, אולי כי לא רציתי לטבוע שוב, למוטט על עצמי במודע את כל הסכרים שעבדתי כל כך קשה כדי לבנות, אולי כי כבר שנאתי אותו מדי בשביל לעזור לו. ואנחנו נוסעים חזרה לבסיס ושותקים, חוזרים חזרה מהתעסוקה ושותקים, חיים מרחוק ושותקים, מתעגעגים ושותקים, אני במודע והוא בהכחשה, ונהר של מילים שצריכות להאמר סכור בינינו.
וככה עוד שנה שלמה, שותקים. אני, והוא, ונהר שסכור בינינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
