אני לא ממש מכיר אותך, ועבר כבר לא מעט זמן. בקושי זוכר את שם המשפחה האשכנזי המסובך שלך, שאחד מהחברים שלך פלט בקול רם. תווי פניך מתעגלים, נמתחים, משתנים, מוצאים להם מנוחה רגעית על פנים אקראיות של בחורים זרים ברחובות חצי ריקים, משתכחים להם לאט לאט מזכרוני. אולי זה שחלף מולי כרגע הוא אתה, מה פתאום, היית גבוה או נמוך יותר, רזה או מלא יותר, קיים או דימיוני יותר. ויום עובר ועוד יום ועוד אחד, ואתה דוהה בהם ונמחק לך לאיטך ממני. ואולי טוב שכך.
עמדתי לידך שם, במקום אפוף עשן סיגריות וזכריות דורשת, ואתה קצת הסתכלת, ואני התעלמתי, ופלומת שערות זרועך הצנומה נגעה-לא נגעה בזרוע שלי, התוותה בה תלמים זמניים של ריגוש חולף, בא והולך, הולך ובא, נעלם. שעתיים עמדנו ככה, אתה מדבר עם חברים שלך, אני עם שלי, והידיים נוגעות, מתרגשות, מצטמררות, נושמות אחת את השניה. ואז מתרחקות ונרגעות, כי אני נרתעתי או אתה, והרי זה לא באמת משנה, כי מיד התכוננו שנינו לסיבוב נוסף של מישוש הססני, של התוודעות דרך מגע מרפרף. ושוב, פניך כבר מופנות ממני והלאה, וגם פני, אתה מתקרב ואני מתרחק, אני מתקרב ואתה איתן בעמדתך, ריקוד חיזור של שתי זרועות שכאילו לא ממש מחוברות אל כתפי בעליהן.
ואחר כך תהיתי, מה באמת היה שם, איך שני זרים מתחברים אחד אל השני דרך קווים תוחמים אבל לא מוגדרים של זרועות מהססות, ומחשבה מטרידה עוברת לי במוח, איפה הגבול שלי, איפה אני נגמר.
בעור? בשערות הדקיקות שעל הזרוע? באוויר הצפוף הממלא את החלל שבין השערות האלה? במרווח הקטן באופן אינסופי שמחובר לקצה של כל שערה ושערה? הרי אני מרגיש אותו, את המרווח הזה, הוא חלק ממני, הוא מחובר אלי, הוא שלוחה של גופי, ואתה בתוכו.
אתה חלק ממני, ואני ממך.
ואז, פחדן שכמוני, אז הלכתי.
(חזרתי קצת. לא מבטיח כלום).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
