אל תתייחסו אלי כמו אל ילדה. אל תפנקו אותי, אל תלטפו אותי. אל תעשו כל מה שבכוחכם בכדי שיהיה לי טוב. 

מאוחר מדי לכל זה. עברו יותר שנים מאז שהייתי ילדה מאשר תנחשו מגילי ואינני יודעת להתנהג כאחת.

אל תספרו לי שכולם מתים בסוף, המוות מקיף אותי באבנים ישנות, כמו בעיר לוס אנג'לס בה גירשו את המתים אך התירו לאבני המצבות לרצף את העיר.

האוטובוס של בית הספר שפעם ראיתי כל יום מזכיר לי את המוות, ואיך אפשר לקרוא לו מתי שרק נרצה, ולהעלם.

הארץ שאהבתי מרחוק מזכירה לי שאפשר גם לשלחו אחד אל השני, כמו סוודר בדואר, ואני נמלאת רצון לראות לבד, למלא אותי בזכרונות אמיתיים ולא רק מילים של אחרים ששיננתי כבר עד שנעשו ריקות.

וכשסבא מבקש להפסיק לנשום כי קשה לו כל כך, אל תספרו לי שבסופו של דבר כולנו נגיע לשם. את זה אני כבר יודעת. תחיו איתי עוד קצת, תחשבו איתי על עוד פעם שניפגש. כי גם ככה קשה לי שכל הזמן שהייתם צעירים, אני הייתי רחוק.