הסיפור החל ביום אפרורי, בסביבות גיל 8-9, התקופה לפני שהוריי פתחו עסק, בה גרנו בשכונת ערבה, (שזו השכונה הכי גטו אחרי א', לשם עברנו כמה שנים אחרי) והתנהל מאבק על מעמד חיים נורמאלי. בכל אופן, זה היה יום סתווי אפור ופרטי היום חיים בזכרוני כאילו היה זה אתמול. החלון היה פתוח ואני שקעתי לי בכיסא המשרדי השחור הגדול שעמד בסלון, למול טלוויזיה שדלקה על ערוץ שש, וכן! אני אפילו זוכרת איזו תוכנית ששודרה- פרנקלין! פרנקלין הצב? סדרה פשוט גאונית. אז אני מרותקת לטלוויזיה ופתאום הקפיצו אותי דפיקות בדלת. באותו זמן הייתי ביישנית ופחדנית, כראוי לעולה חדשה, ככה שהתעלמתי מהדפיקות והמשכתי לראות טלוויזיה בתקווה שמי שלא דפק, יבין את הרמז וילך (ומי יודע מה יכול לדפוק לי בדלת בבניין הזה? אתיופים עם רצח בעיניים, שלא נדע. הנבלות אפילו סחבו לאימא שלי את התיק איזו פעם כשברוב טיפשותי הסתגרתי בחדר ושכחתי לנעול את הדלת). כחצי דקה לאחר מכן, שוב דפיקות, רמות יותר. החלטתי שאין לי מה להפסיד מלקום ולהסתכל בעינית הדלת. קמתי ובצעדים הססניים גררתי עצמי לדלת, ואיתי גררתי את הכיסא כמובן, כי איך גמדונת כמותי תגיע לעינית עוד כשהיא בת 8 שנים? נעמדתי על הכיסא, כיסיתי עיני השמאלית, תקעתי את הימנית בעינית וכל שראיתי היה ראשה הממש לא מאיים של זקנה, וגם אם היא תחליט לקחת אחר האתיופים ולנסות לשדוד אותי, אני 95 אחוז מפרקת אותה. פתחתי את הדלת, לא לגמרי, והמראה שנגלה לעיניי הטיס אותי בדמיוני חזרה לאוקראינה; זקנה חביבה וכחושה, הולמת מאוד את הסטריאוטיפ של זקנה רוסיה, עטויה סחבות פרחוניות ומטפחת. וזו אוחזת ידה של ילדה קטנה בגילי עם עיניים נוצצות ולחיים עגולות ושמנמנות (אף יותר משלי)- חתימה גנטית של אוקראינה.
הדיאלוג הבא התנהל ברוסית:
-"שלום לך, מה שמך?"
-"ויקה.."
-"ויקה, זאת יוליה. אנחנו גרים כאן ליד, בשכונה. אנחנו חדשים פה ומחפשים לה חברים לשחק איתם. את עסוקה עכשיו?"
-"לא, לא ממש, רואה טלוויזיה.."
-"אם כך, למה שלא תצאי עימנו לשחק בגן המשחקים?"
-"בסדר, אני רק אתלבש.."
נתתי להן להיכנס לבית והן התיישבו על הספה המרופטת, חיכו שאתלבש. לא אהבתי להביא אנשים לבית ההוא. התארגנתי תוך דקות אחדות ויצאנו החוצה. תהיתי אם הן עקבו אחריי באחד הימים וכך גילו שאני גרה באותה דירה או פשוט עברו בדפיקה על כל דירות הבניינים בשכונה והגיעו אליי באקראי. כך או כך, למיטב זכרוני, לא היה לי האומץ לשאול והדבר נשאר בגדר תעלומה.
שוחחנו מעט, שיחת היכרות, והתחברתי אליה מהר מאוד. גם לה בדומה אליי הוקנו ערכים שמרניים ושתינו הרגשנו כברווזים שנחטפו מהאגם המוכר והושלכו לתוך אוקיאנוס סוער. הסבתא המתווכת שאלה אותי מספר שאלות על עצמי, ברברנו על הא ועל דא והחלפנו טלפונים (אני ויוליה..). כך המשכנו להיפגש בשכונה, התחלנו להרגיש בנוח אחת עם השנייה, ובאחד הימים אף הוזמנתי אליה הביתה. דירתה הייתה בבניין במרחק דקה הליכה מהבית שלי, אך הוא היה הרבה יותר נאה ומטופח למראה, וכך גם דירותיו. עמדנו בפתח הדירה, יוליה דפקה בדלת וסבתה פתחה לנו. לקחתי כמה צעדים לתוך הדירה ונפעמתי. המקום היה מסודר להחליא, היה לו ריח רענן ועם זאת סירחון של משפחה מושלמת. בסלון המרוהט באנינות טעם למול הטלוויזיה, ישבו הוריה, זוג צעיר. היא הייתה אדומת שיער ונאה מאוד והוא גבוהה וממושקף, גם לא חסר בחן. הם קיבלו אותי בחיוך וברכת שלום ואני חייכתי בביישנות ועניתי חזרה. מאותו יום מפגשיי עם יוליה עברו כמעט על בסיס קבוע לביתה. שיחקנו אצלה בלגו (וזה היה מהלגואים המפוארים, עם אנשים וכל מני חלקים מגניבים כאלה) ובבובות, כובדתי במטעמים למיניהם ומה לא. אבל האטרקציה המרכזית, הפלא אליו נמשכתי כמו זבוב לריקבון- המחשב. באותה תקופה לא העזתי אפילו לחלום על מחשב ופסגת האטרקציות האלקטרוניות שלי עד אותו יום קסום בו פגשתי את המחשב של יוליה, היה הנינטנדו עם הקלטות שהיה לי באוקראינה (והייתי תותחית, אגב). שיחקנו במחשב בתורות אך לצערי זה היה לזמן מוגבל מאוד בגלל הוריה הקפדניים. אילולי הם, הייתי משחקת בו שעות על גבי שעות, נושמת פיקסלים, ישנה על המקלדת ותופרת סמיכה מדיסקים, משוחחת עם הרמקולים ואם זה היה חוקי, מתחתנת איתו באחד הימים.
יוליה כמעט ולא באה אליי. לא יודעת אם זה היה יותר בגלל שאני לא רציתי שתבוא או שהוריה לא הסכימו לשחרר אותה לבדה ללכת לחלק סוג ג' הזה של השכונה, גם ככה תמיד הרגשתי שהם לא מחבבים אותי במיוחד וחושבים שאני שורצת אצלם בבית יותר מדי. הם העדיפו יותר את הבת הרקובה, השחצנית והמפונקת של החברים שלהם, גם יוליה למרבה ההפתעה (כן, רוסים לא אוהבים לגוון בשמות. אני חושבת שכל חיי הכרתי לא פחות מ-6 יוליות, ואולי כמה קטיות, ויקות, מרינות וקלטתם את הנקודה). אבל סבתא שלה אהבה אותי מאוד ושנאה יחד איתי את היוליה השנייה הארורה הזו.
בכל אופן, החברות שלי ושל יוליה לא נמשכה זמן רב. אחרי משהו כמו שנה-שנתיים, היא הודיעה לי שהיא והוריה עוברים לת"א. או חולון. אני לא זוכרת. היה לי די עצוב שהיא עוזבת. לא יודעת מה העציב אותי יותר, הפרידה ממנה או הפרידה מהמחשב והלגו. לא שמרנו על קשר מאז. מעניין מה נהייה ממנה עכשיו.
לא יודעת למה נזכרתי בזה פתאום.
אה והיה לה גם כלב. עוד תמונה של נדב.
הידעתם שישנה משפחת פשפשאים? אליה משתייך הפשפש? פשפשאים.....אחת המילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
