מאז נרתמנו לסייע לניצולי השואה, שוקק מרכז המידע שלנו חיים. חיים  אחרים.

אל המרכז מגיעים ניצולי שואה, קשישים יותר וקשישים פחות. כאלה שהיו ילדים קטנטנים בזמן המלחמה ואחרים

שהיו בני נוער ויותר. הם באים נרגשים. יש המגיעים בלבוש מוקפד, כאילו יצאו מבתיהם לאירוע מיוחד.

ולתחילת הסיפור:

לפני שבועיים התפרסמה כתבה במקומון "גל-גפן" וכותרתה: "מתנדבים יסייעו לניצולי שואה לממש את זכויותיהם".

אכן,, בשיתוף עם המינהל לשילוב חברתי בעיריית ראשון-לציון ופרויקט "לעד" של הסוכנות, הכשרנו קבוצת

מתנדבים לסיוע לניצולי שואה הגרים בעיר במילוי טפסים ובירור זכויות לקבלת כספים שהשתחררו לאחרונה

עבור ניצולים זכאי. כספים נוספים וקריטריונים לזכאות מעודכנים.

בעקבות הכתבה החלו להגיע שיחות טלפון של אנשים נרגשים. רובם הגיעו לפגישות עם מתנדבים למילוי הטפסים.

אחרים, סקפטים, באו רק לשמוע על.. ולבסוף נעתרו ונשארו למלא טופס. אנחנו לא מבטיחים דבר. אנחנו מספרים על

קרן חדשה שנפתחה ומציעים לנסות. בנוסף, המתנדבים מציעים למי שמעוניין למלא גם דפי עדות ליד-ושם. רובם מילאו

כאלה בעבר הרחוק, בודדים נעזרים בנו ויש שלוקחים את הטפסים איתם.

במקביל, אנחנו מקבלים מהסוכנות רשימות של ניצולי שואה הגרים בראשון לציון ויוזמים פניות אליהם. היוזמה הזו מניבה

תוצאות מצויינות והאנשים נענים. ובכל זאת..לעיתים, לדאבוננו, כבר אין אם מי לדבר (למרות שהרשימות יחסית מעודכנות),

לפעמים האדם מעבר לקו מסרב לשתף פעולה, חושש, לא בטוח, מסרב להאמין.

קורה שהם פשוט לא זקוקים לנו או לכספים נוספים.

ישנם גם אלו שמעולם לא רצו לקבל דבר מהגרמנים כנגד דם קרוביהם השפוך. אלו הן השיחות היותר קשות. למדנו שלעיתים ניתן

לשכנע אותם, כשמצבם הכלכלי או הפיזי ירוד. אז הם משתכנעים שבכל זאת, בערוב ימיהם, ניתן להקל ולו רק במעט על סבלם.

גם הפגישות פנים - אל - פנים לא תמיד פשוטות. הן פותחות פצעים, מעלות משקעים ומאד מרגשות. הן את הניצולים והן את המתנדבים.

לא פעם שני הצדדים זקוקים לכוס מים..

היום הגיע לכאן אדם קשיש וחולה. מאחר והוא לא היה מוזמן וכל המתנדבים היו עסוקים, הוא התיישב מולי והחל לספר את סיפורו האישי.

הסיפור היה ארוך ועצוב. האיש גלש מעניין לעניין ולא הייתי מסוגלת לקטוע את דבריו.

אדם שאיבד בשואה את הוריו, אחיו ואחיותיו. אחת האחיות נורתה לנגד עיניו עת ניסתה לברוח מהמחנה עם ביתה התינוקת בין זרועותיה.

ישבתי עם האיש שעה ארוכה. הוא הבין שאין לי פנאי לשמוע אותו, התנצל על גזילת זמני, אבל לא היה מסוגל להתנתק ולי לא היה נעים

לקטוע את שטף זכרונותיו.

הצעתי לאיש, הכל כך חולה, שמתנדב יבקר בביתו, יסייע לו עם הטפסים, יקשיב ויבדוק צרכים נוספים. האיש הסס ולבסוף נענה בחיוב

והשאיר כתובת.

מהמעט ששמעתי, מעולם הוא לא ביקש סיוע מהמדינה או מהגרמנים. מטעמי עקרון! בקושי מהמוסד לביטוח לאומי בעבור רעייתו החולה.

זאת, למרות שברור לי שהוא זכאי לסיוע רב.

עוד שמעתי מהאיש שלאחר שהוא עלה לארץ הוא הקים כאן משפחה ואף התנדב במשך שנים רבות בבית חולים אסף - הרופא.

מנין כל הכוחות האלה???

אני קוראת לכל תושב ראשון-לציון המכיר ניצול שואה, להפנות אותו אלינו, שווה לנסות:

ימים א, ב, ג, ה, 09:00-19:00

רצוי טלפונית: 03-9689747/8

פרטים נוספים לגבי זכויות הניצולים וטפסים, באתר:  "אביב שואה", אתר הזכויות לניצולי השואה בישראל:

http://www.avivshoa.co.il/

ומעניין לעניין,

היום קיבלתי דוא"ל חשוב בנושא חיפוש קרובים שאבדו במלחמה. אני מעתיקה אותו לכאן. בכל זאת, עדיין אנחנו שומעים וקוראים בתקשורת

על פגישות נרגשות בין קרובים אבודים, כך שעדיין שווה לנסות:

פרוייקט רליישונט - RelatioNet