בוקר. שתי אמהות נפגשות במרכז המידע.

האחת: אמא של יאיר רוה - {מבקר קולנוע, עורך, מרצה ותסריטאי} היא מתנדבת שלי.

השניה: אמא של סטודנט לקולנוע שנה ג'  - אני.

אני: "מזל טוב לבלוג של יאיר". {סינמסקופ -  מלאו לו 4 שנים}.

היא: מחייכת, ובגאוה אמהית: "ראית את המתנה שהוא נתן לקוראים שלו?". {סרט חינמי}

אני: כן, כמובן, אבל.. רק ללקוחות אורנג'. לי יש סלקום. {משביתת שימחה שכמותי}

אני: יאיר שידר הלילה live blogging הישר מגלובוס הזהב.

היא: כן, כן,..אני ישנתי היטב.

אני: גם אני. {נו באמת..שיאיר וה"גרופיס" לקולנוע יהיו ערים, לי מספיק להתעדכן בבוקר.

     בעזרת ה-Google reader שלי .. , הכי פשוט, לא? }

בהמשך נדדה השיחה ללימודי קולנוע, משך הזמן לתואר ראשון {4 שנים!!! באוניברסיטת תל-אביב} וכו' וכו'

שתי אמהות נפגשו, דיברו "קולנוע", אבל אף סרט לא הוזכר בשיחה, אפילו לא הזוכים בגלובוס הזהב..

מהדורה חוזרת צפויה אחרי האוסקר.

מחר בערב..אני בחוג "שפת הקולנוע באמנות השביעית", בהנחיית יהודה סתיו, ב"סינמה קלאס":

בהיכל התרבות בראשון-לציון. {לא מזיק ואפילו מהנה ללמוד מושגים מעולמו של הילד, לא?..}

הקורס עדיין במחצית דרכו.

כשהילדים התקבצו ביום שישי שעבר לארוחת ערב שבת, הם, מן הסתם, ב-2010 מלאי חוויות ורשמים מ-

"אווטאר" של הבמאי ג'יימס קמרון , ואילו אני מדשדשת הרחק מאחור, עדיין ב- 1948 עם  "גונבי האופניים"

של  הבמאי ויטוריו דה סיקה. 

מה שילדים גורמים לאמהות שלהם...