צילום: "גוגל" מהערך: co-workers

לאחרונה נוכחתי לדעת עד כמה שיתוף, מושג ה-"ביחד" או ה-"דוגמא אישית", מהלכים

קסם על בני-אנוש, ובדוגמאות שלפנינו, עלי ועל חברים ושותפים שלי לעבודה. הן ספרניות

והן תלמידי ה"מחוייבות האישית".

ובמה הדברים אמורים:

אחד התפקידים שלי בספרייה הוא עזרה למנהלת הספרייה בשיבוץ מערכת העבודה

של הספרנים (בלשון רבים ולא רבות כי יש גם ספרן בינינו..). אני מסייעת בשיבוץ שבועי

של כ-15 איש. על פניו, ובלשון החברה': "קלי קלות".

ישנה מערכת קבועה, וישנה מערכת שבועית משתנה.

השינויים מתבטאים בנייוד ספרניות בין העמדות בכפוף להיעדרות חברות לעבודה בגלל

כל הסיבות הידועות: לימודים, כנסים, מחלות, חופשים וכד'.

ישנם שבועות קלים, אבל, ישנם שבועות ממש לא פשוטים, וזה מסתבך עוד יותר כשהודעות

ההיעדרות נוחתות ללא הודעה מוקדמת. בעיקר בחורף.

במצבים אלו אני מגלה שטבע האדם איננו בנוי לשינויים. העובדים אינם ששים (בלשון המעטה)

לתזוזות. וכשהשינויים עולים על לוח המודעות, יש החמצת פנים (במקרה הטוב) או מחאה קולית

ובלתי נעימה במקרים אחרים. בפרט כשהספרניות מתבקשות לאקסטרה עבודה עם קהל על

חשבון משימותיהן העצמאיות. מה שנקרא בג'רגון שלנו: עבודות פנימיות. לרובנו יש תחומי אחריות

ועיסוקים נוספים במסגרת המטלות בספרייה. (שלי, להזכירכם, פרוייקט מרכז המידע והייעוץ לתושב).

הגילוי המדהים שלי קרה לאחרונה מספר פעמים: כאשר העלתי מצוקה מסויימת, ביקשתי שינוי מיידי,

ונתתי אלטרנטיבות בסגנון: "בואי נחלק ביחד את המטלה הזו והזו...בואי תבחרי מתי את מעדיפה להיות

כאן או כאן ומתי אני."

וראו זה פלא. פתאום אין החמצת פנים, פתאום אין קיטורים, פתאום יש הבנה והתחשבות.

כאילו, הביחד, השיתוף בהחלטה והעשייה המשותפת, הם ה"אקמול" לאי-הנעימות.

אותה סיטואציה חזרה עם תלמידי המחוייבות האישית. חלקם אינם ששים,בלשון המעטה, לסדר ספרים

על המדפים. להתרכז בספרות ובאותיות, בסוגריים ובנקודות. (שיטת דיואי).

ולא בגלל חוסר יכולת חלילה, או דיסלקציה לא עלינו.., אלא, בפירוש בגלל עצלות טבעית.

הם מעדיפים להגיע, {טוב, לא כולם...} לשבת ליד מחשב בעמדת השאלה, לגלוש לעניניהם כשהעמדה

שקטה, ולהעביר הזמן בנעימים עד החתימה הגואלת בכרטיס הנוכחות שלהם.

לפני שבוע הבחנתי שאיזור מסויים בספריית העיון צועק "הצילו". באותו שבוע, כנראה, אותו נושא היה

מבוקש במיוחד והבלאגן שם חגג. הבנתי שצריך לעשות מעשה ויפה שעה אחת קודם.

קראתי לדגל ל- 2 תלמידי מחוייבות משועממים, העמדתי אותם מול המדפים והסברתי מה צריך לעשות.

ראיתי את אי שביעות הרצון על פניהם. הבנתי שבלי דוגמא-אישית...חבל על הזמן. תפוקה ראויה לא אקבל

מהם. נעמדתי בטור אמצעי ביניהם ועבדנו ביחד. צמד התלמידים עמד מול הספרים, העבודה נעשתה בשקט

ובשקדנות, וביחד התגברנו מהר על משימה שכפי הנראה לא היתה מתבצעת כראוי אם הייתי משאירה

אותם לבדם במערכה..

וכאן הדילמה:

הבנתי שהביחד מהלך קסם על שותפים לעשייה. נוכחתי לדעת שגם קולגות לעבודה אוהבים להיות שותפים

בקבלת החלטות ובעשייה, אבל...!

האם זו הדרך  היחידה? הנכונה? הרי לרוב זה לא בדיוק אפשרי הלכה למעשה.

האם הציפייה להתחשבות / לעשייה ברוח טובה, בלי ה"ביחד", מוגזמת?

אשמח לעיצה חכמה.