אורחת בעולם, כמו כולם.

כן. כל פעם מחדש. זה לא משתנה. אני לא רוצה שישתנה.

לא משנה מה עומד מולי, מי עומד מולי, בין אם זה דבר שולי, דבר חשוב, דבר מצחיק או אפילו מטומטם.

בין אם זה הערה, או שיחת עומק. לימודים, אנשים, מקרים, דברים זמניים או לא.

זה נוגע בי.

הכל.

שום דבר לא עובר ליד, מהצד, ממשיך לו הלאה.

הכל נכנס ישר לראש, ללב, מקבל משמעות, מקבל פינה משלו.

אין סתם, אין זמני אז פחות חשוב, אין לא מאמינה בזה אז מוותרת. אין דבר כזה ולא יהיה.

הכל מצחיק, מעציב, גורם לבכי, לצחוק גדול, לעצבים, לשלווה, לכאב, להזדהות, לדאגה, להערצה. גורם למשהו. גורם לי להרגיש.

וזה לא טוב, זה גרוע שהכל נוגע. שכל דבר שולי מקבל משמעות. שאין סינון בין מה שחשוב ומה שלא.

שאין דבר כזה שנקרא "להחליק". לא יודעת מזה.

אבל אני מאוהבת בזה.

אני לא מפסידה כלום. אני מרגישה הכל, את כולם. מכירה הכל, את כולם.

כיף לי. זכיתי. זוכה. כל פעם מחדש.