בהתחלה, לא חסרת לי.
היו אחרים שימלאו את זה, את החסר, את השיחות שכבר לא היו לנו, את החור שהשארת כשהלכת..
היה לי עם מי לדבר, או לפחות חשבתי שהיה לי.
שיחות בנאליות, שטויות, לצחוק ולהנות.
והיום, הכאפה המצלצלת.
"הוא אמר שמהרגע שנפרדתם, את והוא, ראו עליו שזה הרגל, גם כשחזרתם ... הוא לא אהב אותך".
הרגשתי מרומה, נבגדת.
רציתי לבכות, הזלתי דמעות כואבות.. מאלו ששורפות על הלחיים.
זכיתי לאהוב אותך, ללמוד ממך, לחבק אותך ולצחוק איתך ואהבתי אותך ואני עדיין אוהבת אותך
והיית הכל בשבילי ותמיד תהיה הגבר שנתן לי את כל הכלים שאחרים לא יכלו לתת לי
שגרם לי להתמודד עם העולם, עם אנשים, לא לברוח.
שלא וויתרתי, שרציתי להשתפר, בשבילך, בשבילנו.
שחישבתי, איך יהיה, אז אני לא אלמד בחו"ל .. אני אשאר בארץ, הכישרון לא שווה את המרחק.
רציתי לקום לידך בבוקר וללכת לישון לידך בערב, לבשל לך, לכבס לך, לאהוב אותך... בלי הגבלה.
עד עכשיו, אין הגבלה, אני אוהבת.
לא הייתי מספיק טובה.. לא להחזיק אותך, אלה לגרום לך לרצות להישאר.
לא מספיק טובה בשביל שתסמוך עליי ומסתבר בשביל שתראה בי מעבר להרגל.
זכיתי להיות איתך, זכיתי לתמיכה ממך, זכיתי להרגשה אוהבת ממך ופתאום הכל מתערער, ממשפט אחד שחבר אמר למכר..
הכול נופל, הביטחון הזה שהסתמכתי עליו שאהבנו שנתתי וקיבלתי אני כבר לא בטוחה
אני רועדת.
אם היית כאן היית מחבק אותי ומנשק את הדמעות שלי... אומר איכס בגלל שאני כולי מרוחה במסקרה
ואז אומר משהו שיצחיק אותי ויגרום לי לרצות להיות שלך עד שיגמר הזמן.
דמיינתי את זה פעם.. אותנו ככה בשדה, שוכבים ערומים, לא מודעים איכן אני נגמרת ואתה מתחיל..
ואין אף אחד אחר בעולם וזה רק אנחנו והרוח כמו של לילות של קיץ מלטפת חמה וגם בלילה וגם ביום היינו ככה
מחובקים.
אני מרגישה חיה שוב.
השלוש שבועות המתים האלה, בלי רגש.
אני נושמת
זה כואב.
הדמעות שורפות לי את הלחיים
זה כואב.
מעניין מי איתך עכשיו...
על מי אתה חושב?
את מי אתה מחבק?
את מי את אוהב?
אם לא היינו אנחנו היינו ביחד
עזבנו כי חיינו בפחד
שזה יגמר, שלא נהיה ביחד
ועכשיו...
על מי אתה חושב?
את מי אתה מחבק?
את מי את אוהב?
למי אתה נושק?
אני אוהבת אותך, כמו דלת שנתרקת על האצבע ולא מרפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
