בא לי להשתכר ולבכות כמו מטורפת בלי סיבה.
בא לי לרוץ בלי לדעת לאן ולהגיע בסוף לחיבוק של מישהו שיעלה לי את הביטחון העצמי הרעוע שלי, שיעריך אותי, שיאמין לי, שיאהב אותי באמת.
מישהו, עדיף מישהי, שתרגיע אותי, שתלחש לי מילים יפות, שתטלטל אותי בחזרה למציאות.
בא לי לשרוף מעצמי את הבושה, את האשמה המיותרת, את הצורה המגושמת בה אני חיה את החיים שלי.
להכאיב לגוף שלי עד שיהיה חסין מכאב, עד טיפת הדם האחרונה, עד שלא אפגע יותר מכלום.
להשיל מעלי את כל האנשים שעושים לי רע, שדופקים לי את החיים.
לקחת את עצמי ברצינות ולא למות מטימטום ליד אנשים אחרים...
לשמור על הרגשות שלי ולדעת מה לא לקחת קשה.
להבין שדברים קורים ושיש אנשים שמפחדים מהתמודדות.
איך אומרים? אחרי הפסיכומטרי.
הלבד הזה חונק אותי ואני מתקשה לנשום (פיזית)
האם מישהו יצליח להציל אותי גם הפעם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
