החלטתי לתת לו ללכת.

לא בגלל שרע לי איתו, לא בגלל שזה לא יכול לעבוד.

זה יכול, למען האמת זה הקשר עם הכי הרבה פוטנציאל שהיה לי אי פעם.

והוא- הוא הגבר הכי מדהים שהכרתי,

מתפשר, אוהב, תמיד מקנה תחושת בטחון והנורא מכל- מאמין בנו...!

כן אני אומרת את זה בתור הדבר הנורא מכל- בגלל שלי קשה לחיות עם מישהו עם בטחון כזה ברגשותיו.

קשה לי לחיות עם גבר שטוען שהוא לא מרגיש צורך למעוד.

שהוא יכול להעביר חיים שלמים רק עם אישה אחת.

שהוא מוכן להתחייב.

המילים הכבדות שהאלה- יוצרות בי תחושה של חוסר אוויר.

הוא גם שונה ממני- מאופק- ולידו אני גם מאופקת.

אני לא רוצה.

אני רוצה להשתחרר, שמישהו יכיר בי גם את הצדדים הפחות נעימים- ויחבב אותם- יחבב אותי לא למרות שיש אותם- אלא בגלל שיש אותם,

בגלל שאנחנו מספיק פתוחים כדי להראות אותם אחד לשני.

שאני לא ארגיש יותר מעולם- שאני לא טובה מספיק.

מישהו ששווה לי.

אני תוהה אם אנשים באמת מאמינים באהבה אחת- כזאת שנשארת לנצח.

הרי ידוע שבהתחלה יש התאהבות- ולאחר מכן הכל דועך אט אט..ואז- כדי לשרוד ביחד- לדעתי צריך להיות חברים טובים טובים... וחברים טובים אומר שצריך להכיר אחד את השני טוב.

לא לשחק.

לא להעמיד פנים כדי לרצות.

אני מרגישה שאני צריכה אישור לכך שזה בסדר שאני מרגישה ככה.

אני מקווה שאינני עושה טעות.

איזה כייף שיש את המקום הזה עדיין..:]