אני מניחה שזה מגיע לי.

כן.

ואף אחד לא יודע.

ואני בוכה, פותחת את החלון והברק מאיר את הים והצמרמורות חוזרות אליי, אבל צמרמורות של פחד.

החלון פתוח לרווחה ואני מביטה על הגלים, כמה טוב שאנחנו חיים ככה ליד הים.

אפשר פשוט לפתוח את החלון ולהרגיש שאתה באמצע הים, ממש שוחה שם אבל נשאר יבש.

אני מביטה למטה, לקפוץ? לא לקפוץ? זה שווה?

אני המודל המושלם לילדה השמחה ביותר בעולם.

המודל עומדת בחדר ומעבירה את ידה על הלחי, היא שחורה מהמסקרה שנמרחה. העיניים פתוחות לרווחה, מביטות אל החשכה שבים.

אם כך הוא בחיים לא ידע...ואני אסבול.

אמא נכנסת ומכריחה אותי לשתות כדור הרגעה, אחרי שהיא יוצאת אני לוקחת שש כדורי שינה ובולעת.

ועכשיו אני רוצה לישון.

לישון ולא להתעורר.

על מה אני...

מדברת?

אני חיה רק כדי לראות אותו, לדבר איתו לא אצליח בחיים, אני חייבת להיות ערה כדי לקום מחר, לראות אותו ולחזור לישון.

יותר אני לא זקוקה לתגובות. אני לא זקוקה לאף אחד מלבדו.

בעצם אם ככה אז אני לבד. אבל זה לא משנה, אל תיכנסו לכאן, אני סוגרת את התגובות, עכשיו הבלוג יתעדכן יום ביומו כי זה יומן. אז עופו כולם לדרך.