היה היום מבחן במתמטיקה.

אני שונאת מתמטיקה. מאוד. היא מזיקה למוח שלי וגורמת לראש שלי לכאוב.

אבל הפעם למדתי קשה, ובמבחן אפשר לומר שהצלחתי אולי חוץ מכמה שאלות שהיו מאוד קשות...

אבל זה בסדר, כי בסכ"ה אני הולכת ומשתפרת. זה טוב.

בהחלט.

- - -

היום כשקניתי אוכל והסתובבתי לשאול חברה מה היא רוצה, עמד לידה ילד.

זה הקפיץ לי את הלב. כולכך חזק! שאני...הלכתי לרגע למסך הלבן להתרענן ולשתות קצת מים דמיוניים וחזרתי תוך כמה שעות.

שבחיים שלנו זה רק כמה שניות בודדות...

מזל שיש מסך לבן.

על כל מקרה, הוא פשוט הביט לי בעיניים ואני לא יכולתי. ואז הסתובבתי מהר. כלום לא קרה!!!!!!!!

כולכך נלחצתי...הלב שלי דפק וממש התחנן לקפוץ מהגרון ולברוח.

מכייון שאני רוצה את הלב שלי שלם, ניסיתי להירגע. נשמתי נשימות עמוקות. (במסך הלבן)

אבל כשהסתובבתי אליה יצא לי מין קול מוזר כזה ופשוט התחלתי לצרוח ולדבר בפאניקה.

יצאתי כולכך מפגרת.

אחר כך צחקתי על עצמי, בלב, כי היא לא יודעת. אבל כשחזרתי הביתה החיוך הפך ליבבה מצחיקה כזאת עד שפרצתי בבכי מר.

מה זה היה לכול הרוחות?!

אני כולכך מתביישת עכשיו.

אז בינתיים אני נוסעת לארץ המתבגרים הנכשלים.

אני אורזת מזוודות והכרטיס שלי כבר ביד, אני עולה על המטוס שמסיע את המתבגרים המפגרים בלבד! כל מתבגר אשר יעלה על המטוס עלול להידבק בפיגור,

כך שעד שאני אחזור מהקורסים, תנסו להיות פחות מפגרים...

והרבה יותר רגועים.

בבקשה!

*יציאות החירום, מכאן, מכאן ו...מכאן*