כי היא תקועה לי עמוק בתוך הגב!


בוקר. כרגיל. התרצצוית מפה לשם, בלאגנים. לבסוף קצת איפור, מקלחת, בגדים. אמ-פי, כרטסייה ולתחנה.
כרגיל.
אני שמה את האוזניות, מקשיבה בשקט. האוטובוס מאחר, כרגיל איתו. לבסוף מגיע הקו שלי ואני עולה. עומדת, עומדת ועומדת ועוד בפוזה לא נוחה בכלל, אבל חייב לעמוד בפוזה יפה, כולם מסתכלים עליי. איך לא? לבסוף מגיעים לבית הספר, לינדה לא איחרה היום :) ווחו! איזה כיף...אני מורידה את האוזניות ואנחנו מדברות. צילצול.
שיעור ראשון - הכנה למיצ"ב. שיעמום לא נורמאלי. בהפסקה....טוב. תראו אם זה היה בלוג אנונימי הייתי מספרת, אבל בגלל שחברות שלי קוראות כאן אני מרגישה פחות נוח לספר מה עשינו. לא שאני ג'יימס בונד, פשוט עדיף ככה.

מכירים קטעים שהבן אדם שעומד מולכם מחמיא לכם...אבל לא יודעת אם לקחת את זה כמחמאה או כצניות לתפארת מדינת ישראל...אני פשוט לא. וזה עושה אותי עצבנית ולא נינוחה. אני לא יודעת איך להתנהג, אני לא יודעת בכלל מה אנשים רוצים ממני. ואני בחיים לא הדע. כי כולם אכזריים, כמו חיות פרא. תתנו להם אצבע והם יטרפו את כול היד. אי אפשר להיות נחמד, זה לא משתלם מנצלים אותך. זה פחות או יותר מה שקורה לי. אם אתה רשע כועסים עליך, כי בן אדם! זה לא בסדר!

אז....הסכין עדיין שם.
אם אתם בכלל מחפשים אותה.
?!