אוף לא הולך לי עם הלימודים בזמן האחרון! אני הרבה פחות טובה ממה שחשבתי שאני

ובכלל, כול דבר שאני עושה בתקופה האחרונה לא יוצא לי, לפחות לא כמו שצריך. שום דבר לא עובד.

השגרה המשעממת, שמלווה אותי גם בחופש, לא עוזבת אותי במנוחה. אבל בכול זאת אני מעדיפה את החופש המתוק, להתעורר מאוחר, להיות בטלוויזיה, להתכרבל בשמיכה ולהיות ערה עד מאוחר. זה באמת כיף והכול, אבל אין כמו תקופה טובה שבה הכול מצליח לך, שבה אתה מרגיש שהכול פשוט הולך על הצד הטוב.

מזמן לא הרגשתי ככה, אולי כי שום דבר לא משתנה, אולי כי כשאני פותחת את המקרר אני רואה את אותו הדבר כבר שבוע ימים, אולי אני צריכה שינוי!

שינוי משמעותי גם כאן, בישראבלוג שלוקח המון זמן מהיום שלי ומהזמן שאני על המחשב והאמת גם אצלי בראש

אני קולטת המון ילדים שפשוט רושמים על אותו הדבר מדיי יום, עיצובים דומים זה לזה עד כדי בילבול! אותו סגנון כתיבה וזה פשוט מחרפן אותי!

ולנושא אחר...

ראש השנה חלף לו והינה מחרתיים כבר סוכות.

אחחח סוכות. סוכות. סוכות.

כשהייתי בכיתה ב' וג' נהגנו להקים סוכה, אני, חברה שלי והמשפחה שלה, כמובן שהיו עוד ילדים שבילו איתנו.

היינו נשארות עד מאוחר בלילה, המבוגרים היו מכינים המון אוכל לילדים ולעצמם

אני זוכרת את המשחקים ששיחקנו, כאילו זה היה אתמול.

אני גם נשבעת שהרגשתי הכי גדולה וחשובה בעולם, כזאת ילדה קטנה שמתרוצצת בחצר, כולכך תוססת.

כמו פחית

אני זוכרת את הערבים שבהם היינו מבלות למטה, מתחת לבניין ופשוט מדברות מדברות ומדברות.

על הבעיות הגדולות שהיו לנו בסוכות - אצל מי לישון ואצל מי לא ולמה.

את השטוית שעשינו, את הדברים שמהם פחדנו. דווקא היה נדמה לי אז שאין דבר מפחיד מזה

אבל עכשיו ברור לי שהייתי קטנה, וזה נורא לגלות שכול מה שהאמנתי בו לא היה בדיוק כפי שחשבתי שהיה.

ואני מתגעגעת לזה כי הייתי שמחה

אז האם אני מתגעגעת לשמחה? הו כן, כנראה שכן.

היום העולם נראה לי הרבה יותר קר ואכזרי, אולי לא התבגרתי כפי שהייתי צריכה להתבגר

ואולי זה חלק מההתבגרות? לשנוא את העולם ולהתגעגע לבועה הזאת של התמימות, את היופי הזה בילדה קטנה ומלאת חיים.

ובסכ"ה אני חושבת שהייתה לי ילדות טובה.

לא הוכל להיות מפורסמת לצערי, כביכול אני מאמינה שכול אדם מוערץ חווה ילדות קשה. ולי לא היה.

אבל אבא שלי עזב אותנו כשהייתי בת-6, אני זוכרת הכול, פרט בפרט כמו שזה היה.

אני חושבת שאמא לא יודעת, אבל היא שונאת כשאני מזכירה לה את "אז" היא מבקשת ממני לא להזכיר לה.

ואני דווקא רוצה לדעת המון, בעיקר כי אבא שלי נמצא איפה שהוא שם, וכנראה שיש לי אחים ואני לא יודעת עליהם כלום.

אני יודעת שעברתי בחיי יותר מ-13 דירות, כשארבע מהם בשנה אחת! מספר כזה אנשים לא עוברים בכול חייהם

אני יודעת שלא היה לי אף פעם אבא, ולמרות שיש לי עכשיו אני לא מרגישה אליו שייכות.

איך זה באמת להרגיש שייכות לאבא? אתם יכולים לספר לי?

אף פעם לא אמרתי "אני מתגעגעת אליו" למען האמת מעולם לא דיברתי עליו, הוא אף פעם לא עיניין אותי.

אבל יום אחד, שבוע שעבר כשראיתי ילדה קטנה מחכה לבד בתחנת הרכבת, היא הזכירה לי קצת את עצמי

היה לה שיער שטני ארוך וגלי בקצוות, היו לה עיניים ירוקות, ממש כמו לי.

רציתי לגשת אליה אבל אז הגיע גבר צעיר, חיבק אותה וניסה להצחיק אותה בבדיחה עלובה למדיי, אבל אחרי שראה כי היא לא מגיבה הוא חיבק אותה והרים אותה על הידיים.

"בואי נלך אהובה" הוא אמר לה. ואחרי שהם הלכו העיניים שלי התמלאו דמעות. סתם ככה פתאום בכיתי.

בלי הרבה דרמה, רק הדמעות הכתימו את הג'ינס.

אף פעם לא אמרתי "אבא" ואילו אמרתי, אני לא זוכרת את זה ובשבילי זה לא נחשב.

הדמות הנשית חשובה לי הרבה יותר מהדמות הגברית, בגלל זה אני משקיעה יותר בחברות ולא ב-"חבר"

אמא וסבתא טיפלו בי כשהייתי קטנה, קטעים קרועים וזכרונות קצרים יש בי מהזמנים שעברו ואבא לא מופיע שם.

אבל כשהתבגרתי התחלתי לשאול את עצמי שאלות.

אולי הוא מתגעגע אליי?

אולי הוא מת עכשיו?

מעניין אם הוא חושב עלי לפעמים.

שאלות כאלה גורמות לי להשפיל את הראש ולעלות חיוך קטן על הפנים. אלה שאלות שלא אוכל לענות עליהן, אפילו אם ארצה.

אז כפי הנראה נכנסתי לדיכאון עמוק יותר ממה שהייתי קודם

אבל ניחא, כי חברה, כמו שילדה חכמה אמרה פעם "תחייכי, אפילו חיוך מזוייף, כי זה זה מה שיביא לחיוך אמיתי" (דרע)

התמונות האלה תמיד מצליחות להצחיק אותי 

ולסיום סיומת...

מה אתם מסתכלים
שיהיה לכם לילה נפלא, ולמרות כיפורים וכאלה, אני לא הולכת לבקש סליחה בבלוג.

אם אבקש סליחה זה פנים מול פנים, לפי דעתי זאת היא הדרך המכובדת ביותר