היה היום מבחן במתמטיקה.

אני שונאת מתמטיקה. מאוד. היא מזיקה למוח שלי וגורמת לראש שלי לכאוב.

אבל הפעם למדתי קשה, ובמבחן אפשר לומר שהצלחתי אולי חוץ מכמה שאלות שהיו מאוד קשות...

אבל זה בסדר, כי בסכ"ה אני הולכת ומשתפרת. זה טוב.

בהחלט.

- - -

היום כשקניתי אוכל והסתובבתי לשאול חברה מה היא רוצה, עמד לידה ילד.

זה הקפיץ לי את הלב. כולכך חזק! שאני...הלכתי לרגע למסך הלבן להתרענן ולשתות קצת מים דמיוניים וחזרתי תוך כמה שעות.

שבחיים שלנו זה רק כמה שניות בודדות...

מזל שיש מסך לבן.

על כל מקרה, הוא פשוט הביט לי בעיניים ואני לא יכולתי. ואז הסתובבתי מהר. כלום לא קרה!!!!!!!!

כולכך נלחצתי...הלב שלי דפק וממש התחנן לקפוץ מהגרון ולברוח.

מכייון שאני רוצה את הלב שלי שלם, ניסיתי להירגע. נשמתי נשימות עמוקות. (במסך הלבן)

אבל כשהסתובבתי אליה יצא לי מין קול מוזר כזה ופשוט התחלתי לצרוח ולדבר בפאניקה.

יצאתי כולכך מפגרת.

אחר כך צחקתי על עצמי, בלב, כי היא לא יודעת. אבל כשחזרתי הביתה החיוך הפך ליבבה מצחיקה כזאת עד שפרצתי בבכי מר.

מה זה היה לכול הרוחות?!

אני כולכך מתביישת עכשיו.

אז בינתיים אני נוסעת לארץ המתבגרים הנכשלים.

אני אורזת מזוודות והכרטיס שלי כבר ביד, אני עולה על המטוס שמסיע את המתבגרים המפגרים בלבד! כל מתבגר אשר יעלה על המטוס עלול להידבק בפיגור,

כך שעד שאני אחזור מהקורסים, תנסו להיות פחות מפגרים...

והרבה יותר רגועים.

בבקשה!

*יציאות החירום, מכאן, מכאן ו...מכאן*

אני מניחה שזה מגיע לי.

כן.

ואף אחד לא יודע.

ואני בוכה, פותחת את החלון והברק מאיר את הים והצמרמורות חוזרות אליי, אבל צמרמורות של פחד.

החלון פתוח לרווחה ואני מביטה על הגלים, כמה טוב שאנחנו חיים ככה ליד הים.

אפשר פשוט לפתוח את החלון ולהרגיש שאתה באמצע הים, ממש שוחה שם אבל נשאר יבש.

אני מביטה למטה, לקפוץ? לא לקפוץ? זה שווה?

אני המודל המושלם לילדה השמחה ביותר בעולם.

המודל עומדת בחדר ומעבירה את ידה על הלחי, היא שחורה מהמסקרה שנמרחה. העיניים פתוחות לרווחה, מביטות אל החשכה שבים.

אם כך הוא בחיים לא ידע...ואני אסבול.

אמא נכנסת ומכריחה אותי לשתות כדור הרגעה, אחרי שהיא יוצאת אני לוקחת שש כדורי שינה ובולעת.

ועכשיו אני רוצה לישון.

לישון ולא להתעורר.

על מה אני...

מדברת?

אני חיה רק כדי לראות אותו, לדבר איתו לא אצליח בחיים, אני חייבת להיות ערה כדי לקום מחר, לראות אותו ולחזור לישון.

יותר אני לא זקוקה לתגובות. אני לא זקוקה לאף אחד מלבדו.

בעצם אם ככה אז אני לבד. אבל זה לא משנה, אל תיכנסו לכאן, אני סוגרת את התגובות, עכשיו הבלוג יתעדכן יום ביומו כי זה יומן. אז עופו כולם לדרך.

סליחה שלא עידכנתי ולא עניתי לתגובות או לא ניכנסתי והגבתי לכם זה פשוט שהעכבר שלי התקלקל

ועכשיו הוא עובד....על תנאי חחח

בכול מקרה, עידכון קצרצר כי אני צריכה לסדר את החדר (אתם מאמינים שכול החופש לא סידרתי?!

(מה, זה שיא גינס או משהו?)

ו.....

עשיתי עגילים! הלכתי ובאמת עשיתי!!

אז ככה, קבעתי עם חברה שלי (יום רביעי) ממש לפני הלימודים, ללכת ולעשות, בדרך אליה עברתי ליד המקום שבו עושים ולא יכולתי לעמוד בפיתוי ונכנסתי, תפסתי את האישה בהפסקת קפה XD אבל הייתי כולכך לחוצה שהיא הסכימה להיכנס איתי פנימה. בכול מקרה, היא לקחה מין מהדק, אגב, היא לא כיוונה אליי רובה ולא נעליים (חסר היה לה רק לכוון אליי נעליים) ואני כמו ילדה קטנה כולי התכווצתי בכיסא וסגרתי עיניים, ותאמינו או לא...

לא הרגשתי כלום! כ ל ו ם ! זה פשוט...כאילו מין הלם כזה, שנראה לי האוזן שחכה להגיב בטעות.

אבל אחר כך? אוחח איזה כאבים. היום זה לא כואב בכלל, רק כשאני מושכת באוזן

(ואל תשאלו למה אני מושכת, אני עושה ניסויים)

אז זהו זה. אני עם עגילים רפואים באוזניים עד יום רביעי. ומשם אני יכולה כבר לקנות עגילים כרצוני ולהתגנדר לי

- - - - - -

היום היה לי מבחן ממש ממש חשוב בספרות. כולכך חשוב שאפילו לא ידעתי את זה.

כלומר, נתנו לנו דף קטן. עם 3 שאלות. ואני עניתי....מה שכן, היה מוזר שנתנו לנו שעתיים.

בסופו של דבר כשהמורה נכנסה לכיתה היא כמעט קיבלה שבץ כשראתה שסיימתי וכמעט זרקה עליי את המבחן שאבדוק אותו.

אבל באמת, הייתה שאלה, שהיינו אמורים לכתוב משהו כמו שלוש עמודים, ממש לתלוש מהמחברת דפים ולכתוב ולכתוב ולכתוב עד שנגמרים! משני הצדדים!

קוראים לשאלה מסוג כזה "שאלת בגרות" אני אישית, לא מבינה למה קוראים לה ככה. בגלל שכותבים יותר?

זה אומר שמי שכותב יותר, נחשב ליותר בוגר?

מי הדפקט שחשב על זה?!

- - - - - -

יש לי ידיד שעבר לגור בסידני, אנחנו מתכתבים, אבל בשיטה הישנה והטובה של הדואר! (לא אלקטרוני!!)

אז תצפו לכך שלפעמים אני אעתיק את המכתבים שלי לכאן...אני עושה את זה בשבילי, כדי לזכור אחר כך מה עבר לי בראש חח <:

(המכתבים שלי הם תשובה למכתבים שלו, כך שלא נורא שלא תבינו כלום XD)

דניל יקר,

אני מאוד מצטערת על רקס, ואני מבינה אותך לחלוטין! למען האמת, אני גרועה ממך בהרבה!

בכיתי שלוש לילות רצופים כשהכלב שלי מת, אבל אני יכולה לספר לך שלמרות שזה נורא ואיום, כשסבא שלי מת, לא בדיוק בכיתי ככה.

כלומר, בכיתי בהלוויה שלו והכול, הייתה אווירה מכוערת בבית ואמא לא התנהגה כעצמה, רוב הזמן היא פשוט ישבה ליד החלון ונאנחה כל הזמן.

זה פשוט איום ונורא לראות את אמא שלך במצב כזה, חוסר עונים מוחלט! ואתה יודע שאני שונאת את זה.

אבל סבא כול הזמן צעק עליי והתעצבן, לדגומא על האופן שבו הסכינים היו מונחים! הוא תמיד צעק על אמא כשהניחה אותם עם הקצה החד כלפי מלה! ותמיד דאג להגיד לי שאני משמינה כול הזמן. תודה רבה סבא.

אבל הכלב שלי אף פעם לא צעק, ואף פעם לא התעצבן, לכן אתה מבין למה כולכך קשה לשנוא אותו?

הוא היה תמים כולכך!

לכן אני מבינה איך אתה מרגיש, הלוואי שהייתי שם איתך. הלוואי שיכולנו לדבר כמו פעם.

אתה זוכר דניאל, איך הגענו לאמא שלך כשישנתי אצלך? סיפרנו לה שאנחנו בונים בית על העץ.

והיא כולכך נבהלה, היא הושיבה אותנו צמוד בספא החומה שלך והסבירה שעה ארוכה עד כמה זה מסוכן היום לילדים להתרוצץ על עצים. ואפילו החליטה שסוגי העצים באזור לא מתאים ל-"בתים".

בסופו של דבר היא שאלה בכלל על איזה עץ בנינו אותו?!

ואתה עניתה שבכלל עוד לא התחלנו, ואז הלכנו לשחק ואמא שלך נשערה גלמודה והמומה במטבח שלה.

אני מתגעגעת אלייך נורא!

אבל תגיד, איך זה לגור בסידני? זה כיף? אתה כבר הספקתה להכיר אנשים?

אם כן, אני מקווה שהם אנשים טובים.

לא הייתי רוצה שלמשל, תסתבך עם איזה מאפייה. למרות שלא נראה לי שיש מאפיות בסידני.

תכתוב מהר!!

קיט.