חוזר הביתה

מסתבר שיש כזה דבר באמת וזה לא רק סרט.

אני יושב לכתוב על מנת להפיג מעט את הכאב שהלך והצטבר בתוכי ביום האחרון.

הכל התחיל לפני שלושה בעודות וחצי. פתחתי לי את הדלת של ביתך ב2.9.08. הגעתי על מנת להוציא בשעווה חמה את 2 וחצי השערות שיש לי בגב. הסתכלת עלי עם עינייך הכחולות במבט חודר, ואני למרבה הפלא לא מיהרתי להסב את מבטי, אלא היישרתי מבטי אליך חזרה. שיער בלונדיני, חזה קטן ועומד, מבטא קל בדיבורך, וניגשת לעבודה.

כשסיימת שאלת אם אני רוצה לשתות משהו, השעה היתה שעת אחרי הצהרים וילדתך הקטנה היתה בבית. אמרתי שכן, ותהייתי האם לכל אחד את מציעה משקה לאחר עבודה של 20 דקות.

לאחר שהקפה השחור ללא סוכר (שברתי את הסטראוטיפ של פולני אשכנזי מבית טוב) הצעת לי עוד משהו לשתות, וביקשת שאמתין עד שתוציאי את הילדה לאבא שלה שבא לאסוף אותה.

חזרת והמשכנו לדבר. ולקראת 8 בערב קמתי ללכת כי ידעתי שאמורה להגיע לך לקוחה נוספת ולא רציתי להיות תקוע באמצע.

לקח לי יומיים שלמים, ועוד ידידה לשעבר שהיתה אצלך וביררה לגביי בעקיפין לפני שהתקשרתי אליך ביום שישי והצאתי לך להיפגש מתישהו.

אמרת שכן, את תשמחי, ואפשר עוד היום. יצאנו בלילה מאוחר לשפת הים. אחרי זה הלכנו והסתובבנו בטיילת וברחוב בן יהודה, קנינו מיץ חמוציות שימזג לתוך כוס עם קרח וודקה וימתיק את המרירות של האלכוהול. חזרנו אליך הביתה, השעה היתה כבר לקראת 4 בבוקר כשאמרתי שנראה לי שאקום ואלך על מנת שתוכלי לישון. לא היה לי האומץ לנשק אותך. תמיד יש לי את הקטע הזה. לא לדעת אם הבחורה מעוניינת או לא בנשיקה. אז עשית את מה שקיוויתי שתעשי. כאשר השענתי את ראשי אחרונה על הספה, ואת ליטפת אותו, עצמתי עיניים. ואז נישקת אותי. כל כך הרבה זמן לא התנשקתי כך עם מישהי. זה היה מחשמל.

יצאתי ממך לקראת 5 וחצי בבוקר, וביום שבת נפגשנו שוב, הלכנו לסרט. ומאז נפגשנו כמעט כל יום. לרוב בלילות, אחרי השעה 21:00. בהתחלה עוד הייתי חוזר הביתה ב3 בבוקר, הולך לישון וקם ב7 לעבודה. מדהים כמה כוח ואנרגיה אהבה נותנת לך בתקופת ההתאהבות. אחרי זה פשוט הייתי נשאר לישון על מיטת היחיד שלך בסלון ביתך כשאת ישנה עם ילדתך הקטנה בחדר הסמוך, ולפנות בוקר היית מתגנבת אלי למיטה לעוד סבב חיבוקים וליטופים.  

עצם העובדה שאני אהיה בן 30 בפברואר הקרוב ואת תהיה בת 35 לא הפריעה לנו. עצם העובדה שיש לך בת בגיל 16 מנישואים קודמים, וילדה בת 5 מהנישואים הנוכחיים לא הפריעה לי. כן אני יודע, הזהרת אותי. אמרת לי לא להתאהב, לא להיקשר. שמה שיש לנו עכשיו זה משהו יפה, נחמד, טוב לנו, אבל את לא רוצה להרוס לי את העתיד. חייכתי אליך חיוך מאוהב ומבויש. אמרתי לך שאל תדאיגי את עצמך בקטנות כגון אלו.

עצם העובדה שחיפשת את מגע גופי כל הזמן, ליטפת, דאגת לציין כמה טוב לך כשאנחנו ביחד, כמה את מאושרת גרם ללב שלי להמריא לגבהים שלא זכרתי שהוא יכול להגיע אליהם. בכל פעם ששכבנו עשינו אהבה, יותר משהזדיינו סתם.

עצם העובדה שכתבת לי הודעות טקסט מלאות שגיאות כתיב אך מלאות אהבה ותשוקה נתנו לי להרגיש שנוכל להתגבר על הכל.

נכון,התראנו באופן די אינטנסיבי בשלושה שבועות הללו. נכון חזרת והזהרת אותי, אבל הסברתי לך שלמרות שאמרת לי להמשיך ולחפש לי בחורות אחרות, אני לא אעשה זאת. כי זה לא אני. אני לא "רוקד על שתי חתונות". לא כשאני מרגיש משהו בלב שלי. אני כמעט בטוח שלא התאהבתי באהבה הפעם. אלא התאהבתי בבחורה. שמחייכת חיוך כזה גדול שאם האוזניים שלה לא היו במקום, החיוך היה מקיף לה את הראש, בבחורה שמסתכלת עלי ונושכת את קצות שפתיה בחושניות, בבחורה שמחפשת את המגע שלי בכל מקום שהיינו בו.

בד בבד הכרתי את שתי הבנות שלך. הגדולה שמחה לשמוע שאת מאושרת ומרוצה, הקטנה לא ידעה יותר מידי, וזה בסדר גמור. ביום שישי האחרון הלכנו למועדון ושם פגשנו את בעלך. היה קצת לא נעים אבל אחרי 3 משקאות, והרבה ריקודים, הכל נראה היה בסדר גמור. חזרנו הביתה, וקמנו למחרת לשיחת טלפון שלו, שבא רצה לדבר איתך. יצאת החוצה ודיברת איתו, למעלה מחצי שעה.

בכל אותו זמן, שכבתי במיטה שלך וחשבתי: "מה לעזאזל אני עושה כאן"? לאן הכנסתי את עצמי? חזרת חזרה, רצית לבכות אבל חיבקתי אותך ויצאנו עם הבנות למרינה בהרצליה. הן ראו הצגה ואנחנו ישבנו בבית קפה וחיכינו להן. מאוחר יותר חזרנו הביתה, הכנת אוכל, ואני והגדולה תלינו את המוט של הוילון בסלון. ממש אידיליה.

נשארתי לישון אצלך, ואת ואני הצטופפנו על מיטת היחיד שלך בסלון, וישנו מצונפים אחד בשני כל הלילה. בבוקר קמתי ויצאתי כמו תמיד, לפני שאחת הבנות תתעורר.

בפעם הבאה שראיתי אותך היתה אתמול בלילה. אם יש משהו שאני סומך עליו אלו האינטואיציות שלי. משהו לא היה כמו מקודם. אני לא יודע להצביע על זה, אבל משהו היה מרוחק. אולי אני התחלתי לבנות את החומה על מנת "לצמצם פגיעה", אולי את היית עייפה מיום ארוך של עבודה, ומחזור שהתחיל, אבל משהו היה שונה.

העברנו את הלילה יחד. קמנו בבוקר, אכלנו משהו, ואז התחילו הטלפונים עם בעלך. לאן ומתי הוא מגיע עם הילדה ולאן תיסעו. ולאחר מכן, דיבורים על החברה שעוברת לקנדה ואולי ישנה אופציה שתקני/תקנו את הדירה שלה. במשך כל הזמן הזה, ישבתי על הספה, והמתנתי בסבלנות, שהלכה והתקצרה עם כל רגע שעבר.

לאט לאט התחלתי להפנים את השיחה שהיתה לנו ביום שבת בערב. השיחה שבה חזרת והסברת לי כי אין לנו עתיד, כי את לא תעשי שוב את אותה "טעות" כמו שעשית עם בעלך הנוכחי, ולא תפתחי משהו רציני ומובנה עם רווק ללא ילדים. אמרת לי באותה שיחה, כי אם היית רווקה היית מתחתנת איתי למחרת היום. זאת באמת אחת המחמאות היותר גדולות שקיבלתי. אי פעם. ממישהו. לא שלא היו בחורות שחשבו אחרי 4 פגישות שאני אהיה אבא של הילדים שלהן, אבל כשזה בא ממך זה היה נראה ונשמע אחרת.

וכך בעודי יושב על הספה ומקשיב לשיחות הטלפון, התחלתי להבין כי אין לך מקום בחיים עבורי. נכון, בשלושה שבועות האחרונים, דאגת שניפגש כמעט כל יום, למרות העייפות, למרות שילדה הקטנה שוכבת בחדר השני וישנה. דאגת לתת לי את התחושה שאני הכי רצוי בעולם, ולא איזו שהיא מעמסה. אמרתי לך גם בשיחה שלנו ביום שבת בלילה, כי אני יודע ומבין את העומס שיש לך:

עזבת את הבית לפני פחות מ 3 חודשים כי לא רצית יותר להיות עם בעלך. רצית זמן לבד. יש לך שתי בנות לגדל. בעל שמבחינתך יכול להגיש את המסמכים לרבנות מחר, ועדיין הנושא הזה לא סגור, אין ספק שאת לא צריכה אותי על הראש.כי בסופו של דבר, גם אני רוצה את תשומת הלב שלי. אני לא אומר שלא נתת לי אותה. נהפוך הוא. נתת והתחושה היתה נפלאה.

אך בעודי יושב על הספה, הבנתי פתאום שאת צודקת. הרומנטיקה שאני מאמין בה כל כך, האהבה שיכולה לנצח הכל, לא בטוח שתהיה מספיקה פה. וזה כאב. זה כואב. מעבר לצורך להודות באמת, זה מרגיש כמו שיד נעלמת נכנסת לך לתוך בית החזה, ומוחצת לך את הלב.

אז קמתי וחיבקתי אותך. ביקשת סליחה על ההתעלמות והשקיעה בטלפונים, וחיבקת אותי חזק. כמו שאת אוהבת לעשות. ואני הקפתי אותך עם זרועתיי ונשקתי ברכות על צווארך. הסתכלת בתוך עיניי, אבל מיהרת להסית את המבט. את אומרת שיש לי עיניים גדולות שחודרות ומקלפות את כל שכבות ההגנה שלך. את צודקת. זה אחד הדברים שאני יודע לעשות טוב. חייכתי קלושות, אספתי את חפצי, ונשקתי לך בשנית. אמרת שנדבר בערב, ואני יצאתי בלי להסתכל אחורה על הדלת נסגרת. גם כך לדמיין את הדלת נסגרת, היה קשה מנשוא. רציתי לצעוק לך שאני לא רוצה ללכת. שאני רוצה שתחבקי אותי, שתנשקי אותי. שאני לא רוצה שדבר יפריד בנינו. אבל המשכתי לצעוד בשביל, נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. הגעתי החלפתי בגדים והלכתי לעשות עוד משהו שאני יודע לעשות טוב: להתאמן בחדר כושר.

בדרך לחדר כושר כשדידו מתנגת לה ברקע, התחלתי לבכות. כואב לי. את אולי עוד לא יודעת שזה נגמר או עומד להיגמר אבל אני כבר התחלתי את הליך הפרידה ממך בראשי ובליבי. וזה כואב. תחושת החמצה אדירה עומדת בקצה גרוני. תסכול מתעתע גורם לי לחוש חסר אונים. מצד אחד יש פה אהבה סוף סוף. אחרי די הרבה זמן, למעלה משנתיים, הרגשתי והתרגשתי שוב. ומצד שני - גורמים חיצוניים יפריעו לנו לממש את האהבה הזאת.

מה שיותר מעצבן אותי פה, זאת העובדה שאת כל זה את באמת לא צריכה על הראש, וזאת חתיכת תשומת לב ענקית שאין לי מושג אם את יכולה או רוצה להתמודד עיתה כעת.

אין לי מושג מה תוליד השיחה שלנו בערב. להמשיך להסתתר מאוחרי חזות של "הכל בסדר" אני לא אוכל להמשיך. את יודעת שאני לא טוב במשחקים האלה. הלוואי ויכולתי להגיד שעשיתי טעות כשמלכתחילה נכנסתי לקשר הזה. אבל אני לא יכול. זה מעלה על שפתיי חיוך ובו זמנית גורם לעיניי להיתשתש מדמעות...

אין לי סיכום מוגדר לרשומה זאת. אני גם לא מבטיח לעדכן מה יקרה בהמשך, ואם הגעתם עד כאן, לא נותר לי אלא להודות לכם על הקריאה.

שנה חדשה עם אהבות חדשות לא?!?  אבל למה עם כאב כל כך גדול!?!?

אני