בחברה של ערן עושים בלגאן. לפני חודשיים הודיעו שמפטרים מלא אנשים. אחר כך הודיעו בשמחה שלא. אחר כך החליטו על רי-סטרקצ'רינג, ובו ייפתחו מרכזי פיתוח במקומות שונים בעולם. אחר כך הודיעו שלא. בכל התהליך נתנו לכל עובד חוברת ובה הסברים על השינויים שיקרו, ומספר טלפון של יועץ שאפשר להתקשר אליו אם עצובים. גם עשו קבוצות דיון, בנוכחות נציגי כח אדם, כדי לדבר על מה שמרגישים ולהגיד שמה שמרגישים זה נורמלי. כמה נחמד.

אבל כלום לא קרה.

ביום חמישי אחד הודיעו שוב שמפטרים מלא אנשים. כמעט חצי חברה. הפעם זה נראה שבאמת. ואז הודיעו ממש מספרים. כלומר, לפי תפקידים. מנהלי פרוייקטים, שזה ערן, ישאירו שלושה מתוך הארבעה עשר הנוכחיים. ביום שישי הודיעו שיודיעו ביום שני. ביום שני, הודיעו שיודיעו ביום שלישי סופי עולמי.

אז היה לנו סופשבוע רגוע. אמרנו, ואללה, ערן יפסיק לעבוד, לי יש מלא ימי חופש, ניסע לטייל, מזמן לא טיילנו. שמענו אפילו יש טיולים מאורגנים למזרח התיכון. עשינו רשימת פרוייקטים שערן יעשה בבית. תיקונים ושיפורים למיניהם. מעולה! יהיה זמן פנוי, ותמיד יש מה לעשות. אפילו החלטנו ששלושה חדשים הוא לא יחפש עבודה. קצת פנסיה, אחר כך נחשוב.

ערן רוקן את הלפטופ מחמרים אישיים, החזיר לעבודה את המטען והקופסה של הפלאפון, העתיק מהפלאפון מספרים של חברים... התנתק רגשית. ומלא תכניות קדימה... איזה כיף!

ביום שלישי ביקשו מכל העובדים להיות במקומות שלהם בבוקר. בתשע חילקו לכולם מכתבים, כמו בתכנית של ריצ'ארד בראנסון (אתם צופים?) חלק עולים על המטוס, וחלק נשארים על הבטון. החלטנו שערן יתקשר אלי כשיפטרו, ואני אבוא לקחת אותו, ויהיה לנו יום חופשי ביחד בכיף. ואז... אז קרה דבר מאוד מבלבל. ערן התקשר אלי ואמר: את לא מאמינה, אני נשאר! מה??? אבל... אבל תיכננו, ו... חופש, ויום כיף, והמזרח התיכון, ו... הבטחת!

היינו ממש כמעט מאוכזבים... זה נחמד שהם רוצים אותו, ואין ספק שהם יודעים מה טוב, וכמובן שהמשכורת טובה והכל, אבל... כבר היו לנו כל כך הרבה תכניות. וכבר, כבר חשבנו על זה, וכבר התנתקנו רגשית, ו... למה הם צריכים לבלבל אותנו כל כך?

היה. עבר. זה היה בערך לפני חודש. אנחנו מתאוששים לנו לאיטנו, ומתרגלים למצב הלא צפוי. עדיין עובדים. הפלאפון נשאר. והטיול... מחכה.