מסתבר שכבר 5 שנים אני על סקייט, הדבר הזה שאנשים מסוימים רואים בו חתיכת קרש.

לעזוב חמש שנים של תחביב, של אהבה למשהו, זה קשה.

הדבר שהיה הבריחה שלי, ההשקעה שלי... האהבה שלי בתכלס.

הדבר היחיד שיכולתי להתגאות בו, דבר שכן מצליח לי בו.

ולמה אני נוטשת את זה?

כי עשיתי עם עצמי חושבים והגיע הזמן כבר..

מישהי בת 17 על סקייט? מגוחך..

כיתה י"א, בגרויות... תופס יותר מידי זמן.

אני מרגישה וותרנית, אבל כמה אפשר?

באמת שזאת האהבה הכי גדולה שלי אבל.. \:

אני לא יודעת איך להסביר את עצמי אפילו.. ואני גם לא יודעת למה אני רושמת את כל זה בבלוג, למרות שחשבתי שגם את הבלוג נטשתי חחח.

forever&ever