אז, כן, הרבה יותר מדי זמן לא כתבתי. זה גובל בחוצפה, זה גובל בהזנחה פושעת ובעיקר זה גובל, או אף חוצה בבוטות, את גבול הטימטום הלא פרקטי בעליל. רצה הגורל ובאותו פרק זמן מדובר בה נכתב בלוג זה עד כה, הוא הצליח לאגור סוג של מספר אנשים קבועים פחות או יותר.
סביר להניח שעד עכשיו התנדפו להם כולם. סביר להניח מעכשיו צריך להתחיל מהתחלה. רק בעיתיות אחת - אין כח להתחיל מהתחלה. מישהו צריך לייצר קהל בלוג אינסטנט. משהו ששמים בתנור, סליחה, במיקרו, ותוך שלושה פוסטים יש לך, בואו נגיד, 15 קוראים קבועים. עם זה כבר אפשר להתחיל. יש אפשרות לבנות מדינה. טוב נו, חבל ארץ. טוב נו, עיר. טוב נו, פאקינ' שכונה מסריחה באזור (אם יש שם בכלל יותר משכונה אחת), אבל שיהיה משהו.
אז כן, "יפני שכזה".
בחלק מאותה תקופה שלא הייתי פה, כן הייתי ביפן. אני מסוגל בקלות רבה לכתוב 38 פוסטים בשלוף, או שמא מהשרוול, על כמה מדהימה ומקסימה טוקיו. לספר עד כמה מענג זה לאכול שאבו-שאבו, כמה כיף להסתובב בשיבויה, איזו התעלות פנימית היה לבלות לילות שלמים ברופונגי (אשרי Feria...על כל הדוגמניות הרוסיות שבו) וכמה אושר מציף אותי עת העלאת זיכרונות ספציפים כאלה ואחרים מהעיר המדהימה הזו.
אולי זה מה שיקרה בפוסטים הבאים, אם יקרו בעזרת השם יתברך. סוג של השלמת חוסרים, אם רק יהיה לי קצת זמן לנשום ולבלג.
בינתיים...נסתפק בתמונה שהכי מייצגת פן מסויים באופי היפני. האינסטינקט הראשוני שלי היה לצחוק במשך פרק זמן שנע בין 6 דקות לעד-מתי-שהתחיל-להפריע-לי-שהיפנים-מסתכלים-עלי-בצורה-מוזרה-עוד-יותר-מהרגיל.
לא נגעתי. רק צילמתי. אמיתי לגמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
