אהבה חומקת.
לפעמים את שם, מחבקת, מנחמת, אמיתית כל כך ולפעמים את רחוקה כל כך עד שאני לא מסוגל לזכור שאי פעם היית נוכחת.
חופש זה זמן טוב לחשבון נפש. ויש הרבה חשבון לעשות.
בחודשים האחרונים התרחקתי מכל מה שאני והשקעתי רק בקידום הקריירה המקצועית שלי. 12 שעות ביום. הכל דופק כמו שעון. 8 בעבודה, 8 בדירה, מקלחת, אוכל, קצת טלויזיה ולישון. אז כן, נהייתי חלק מהסטטיסטיקה, עבודה בהייטק, עובד כמו חמור, לא מקבל מספיק כסף על זה, משלם שכ"ד גבוה מדי, משלם יותר מדי כסף על דלק, עם החברה ערב או שניים בשבוע, אצל ההורים שישי-שבת, אצל סבתא פעם בשבועיים באמצע השבוע. חי את החיים. כאן מגיעה השאלה המתבקשת, האם זה מה שאני רוצה? האמת, שזה לא רע בכלל, למרות הכל. החיים טובים בסך הכל. אני חופשי. יש לי עצמאות מלאה, דירה, רכב, חברה, חברים, משפחה נפלאה, אחיינים, עבודה מעניינת עם אנשים איכותיים באופן יחסי. אני חושב שעצם העובדה שלא הייתי פה כבר יותר מחמישה חודשים אומרת הכל. זאת הפסקת הכתיבה הארוכה ביותר שהיתה לי מלבד הטיול, והשנה הקשה והמספקת שבאה אחריו. אבל, כרגיל, משהו חסר. ויש הרגשה כזאת של משהו שהתחיל בלי שמשהו אחר נגמר. ויכול להיות שכאן הבעיה. כי באוויר משהו כבר כאן, ולמרות שאני נאבק בו, ומנסה להתנגד בכל הכוח, יש דברים שמשפיעים עלינו גם אם אנחנו ממש לא רוצים, וטוב שככה, כי הגוף שלנו, פיזית, לפעמים יודע לבד מה טוב לו. וחבל, אבל אין מה לעשות יותר, עם כל הכאב. התרחקתי מכל מה שאני. קיבוץ. טבע. גשם. חיוך מבויש. סקרנות. כחול. ים. סקרנות. רגישות. ילד. התמודדות.
ואני הולך לחזור לעצמי.
אגב, הנגב זה אחלה מקום למחשבות. מומלץ בחום. קחו תיק, הרבה מים, שק"ש ופשוט לכו.
אני אוהב אתכם, גם אם אני לא תמיד עונה.
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
OldNavy