"עד מאה כעשרים, מי ייתן ותוכלי לראות שהחיים שלך

הרבה יותר יפים ממה שנדמה לך.
מי יתן ותוכלי לאהוב את עצמך לפחות כמו שהסובבים אותך אוהבים אותך."

נכון יש את הכדוריות האלה שכולם קונים בשוק?

ככה זה, ככה זה עכשיו.

בהתחלה חשבתי שזה כמו משהו קטן ולא מזיק.

אני יכולה ככה לשים במגירה, או אתם יודעים מה,

חשבתי שזה כל-כך קטן שזה נכנס אפילו בכוס.

אז חשבתי שאני יכולה להשאיר את זה באיזה כוס ככה סתם, לשחק עם זה כשנוח לי,

אפילו שילכו לי לאיבוד כמה, לא היה אכפת לי.

אבל פתאום נשפך לזה מים. וזה התחיל לתפוח ולתפוח וזה גדל נורא.

בהתחלה זה הבהיל אותי, אבל אחכ נורא נהינתי מזה, זה היה צבעוני וחדש ויכולתי לשחק עם זה. הייתה לי שליטה שוב. זה אפילו היה נורא יפה בעיניי, נוצץ ומבריק.

ואז פתאום זה התחיל לחהליק לי מהידיים ולהתפזר לי בכל החדר,

פתאום היה נורא אכפת לי. נורא אכפת לי אם אחד הולך לאיבוד,  כי זה לא כמו הקטנים, זה משאיר מלא לכלוך כזה שלא יורד.

וזה תפח כל-כך שבכל פעם רציתי לשחק עם זה זה התפוצץ ונמעך.

וכולם נורא כעסו עליי שאני מלכלכת ככה את כל החדר, אז עזבתי אתזה.

בהתחלה זה היה ממש מעצבן. ככה, מעצבן.

ככה הם עומדים להם שם, מולי כל הזמן, נוצצים ומבריקים ולי אסור לגעת.

אחרי כמה זמן מצאתי משהו אחר להתעסק בו, איזה פייסבוק או משהו.

בנתיים הם התייבשו והתכווצו, יכולתי לשחק בהם שוב!

אבל זה כבר לא עניין אותי כמו אז, זה היה נראה לי בזבוז זמן.

אז עזבתי אותם, הפעם כי אני רציתי.

ולא מזמן סדרתי תשולחן ומצאתי את הכוס הזו, איכס.

עכשיו הכל מלא ירוקת וזוהמה והם נראים כמו צימוקים,

סוף סוף אני יכולה להיפטר מהם.

,i shouldn't play myself again
,i should just be my own best friend
.not fuck myself in the head with stupid men