וואו כמה חסר לי כרגע הבלוג הלא אנונימי שלי בתפוז.

אבל ברוב חוכמתו הוא נמחק בלי סיבה נראית לעין,

כנראה נמאס לו להיות חצי נטוש.

שיהיה.

לדברים שלי יש נטייה להימחק כשנמאס להם ממני.

כמה עבודה זה חוסך לי!

אבל ברצינות, אני מתגעגעת לבלוג שלי.

~~~~~

אני תוהה אם האנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים יזהו אותי לפי סגנון הכיתבה.

לפי מה שהבנתי חלק מהאנשים מצאו את הבלוג הזה, בדרך לא דרך, וזה די לא ברור לי למה, אבל נו טוב..=]

~~~~~

התמכרות מחודשת לWithin Temptation

וואו הם טובים..D:D:

ואחרת החברות שלי מיכרה אותי לשיר אחד ממש טוב, שלא של להקה.

ואני יושבת ושומעת אותו שעות ע"ג שעות.

~~~~~

אוף, ההרגשה הזאת שוב חוזרת,

הרגשה של סתמיות, של הזמן שלי מתבזבז.

ואני ממשיכה להיות אופטימית, שזה הכל יהיה בסדר,

גאדמיט! אפילו פאסימית אני לא מצליחה להיות כשצריך..חחחח

שלא תבינו לא נכון, האופטימיסט טועה בדיוק כמו הפאסימיסט,

אבל הוא הרבה יותר מאושר ממנו.

[אמר אדם חכם שאת שמו אני כבר לא זוכרת]

אוף אני רוצה לחזור לנצל את הזמן שלי בשיחות לא סתמיות עם אנשים.

ואני רוצה לחזור ולהרגיש טוב.

אגב גיליתי שבעצם אני הפוכה, אני שמחה כשאני עצובה, ועצובה כשאני שמחה.

לא משנה, זה מסובך מדי אפילו בשביל להסביר.

אז לסיכום כל הפוסט,

אנשים הם יצורים מתוסבכים,

אוף!