הי בנות, בבקשה תשמרו איתי על קשר הרבה הרבה, כי בלעדיכן אין לי אפחד

יום לפני תחילת הבצפר היתה פגישה של כל כיתות ט', הישנים והחדשים כדי להתגבש, להכיר אחד את השני טוב יותר ולהכיר את כיתת האם שלך, לקבל מערכת שעות ועוד כל מיני כאלה....... כ"כ נהניתי, היכרתי ילדים חדשים, ובנות חמודות שאני יכולה להסתובב איתן (לא) אבל אם יש לי בעיה, כאילו יהיה לי למי לפנות....

וכמובן, רמת היופי והשלמות שם של הבנים, פשוט הרבה יותר גבוהה מבארץ.... למרות שחלקם מפגרים וכ"כ מזכירים לי את הבנים בכיתה שלנו... אין לי מה לעשות, בסופו של דבר, כל הבנים חושבים על אותו דבר ומתלהבים מאותם דברים מפגרים.

חלק מהבנות ממש פקאצות, אשכרה אמריקאות טיפוסיות כמו שרואים בסרטים, אבל רק פקאצות, הן לא רעות או רשעות פשוט מרגישים שאליהם אי אפשר להתחבר בקלות.

המורות נורא נחמדות אליי ומאוד מנסות לעזור... זה נחמד!

כשאני אומרת לילדים שאני מישראל... הם כזה "קול" "סוויט"... זה די מעלה את הביטחון העצמי, וכשאני אומרת להם שאני מדברת עברית, ובאנגלית אני לא הכי טובה, הם אומרים לי שהאנגלית שלי ממש סבבה ואז אני חושבת לעצמי בלב "כן, תגידו את זה למורה שלי לאנגלית..." לא נראה לי שהיא ממש חושבת ככה..

לא נראה לי שיש מעודדות בבצפר, והבנות הנחשבות יותר, זה אלה שבנבחרת הכדורגל... בבצפר הזה ממש מתרכזים בכל הקטע של ספורט.

אז אחרי היום ההוא הרגשתי יותר בטוחה בעצמי, שאני אסתדר!

היום- היום הראשון בבצפר, היה לי הרבה זמן חופשי בהתחלה, אז פשוט הסתובבתי ברחבי בצפר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי... הרגשתי כמו איזה אאוטסיידרית

ואז רק ב11 וחצי התחלתי ללמוד ביולוגיה, כמו שכבר אמרתי, המורה היתה ממש חמודה אליי!. בהתחלה היא נתנה לנו איזה משימה קטנה לעשות, שלא ממש הבנתי, אז לא עשיתי. הרגשתי דמעות בעיניים, ואז חשבתי לעצמי שלא כדאי, כי אין מה לעשות, אני נותנת את המקסימום שיש לי ואין לי סיבה להצטער, או להתבייש בזה שלא עשיתי את זה. ולכל אורך היום, ניחמה אותי המחשבה שזה רק עד אוקטובר, עוד פחות מחודשיים. במהלך השיעור לא ממש השתתפתי, הרגשתי יותר כמו סטודנטית חופשית שרק יושבת ומקשיבה למהלך השיעור... (וגם הסתכלתי על הילד הבלונדיני שישב לפניי....חח)

בארוחת צהריים פגשתי את רוי- הילד הישראלי, שלמד פעם בבצפר שלנו, הוא גדול מאיתנו בשנה. אז הוא ממש ניסה לעזור לי. בהתחלה חיפשנו מקום לשבת, ולכל מקום שהוא הסתובב איזה בת באה ונתנה לו חיבוק... זה היה ממש מצחיק. זה נראה כאילו כווולם מאוהבים בו, גם הבנות, גם המורים... הרגשתי לא נעים, כאילו אני מתקרצצת אליו.... בסוף ישבנו בחוץ עם עוד איזה שתי בנות שהסתובבו איתו. הן פיטפטו כל הזמן והוא אמר לי כזה בעברית "מפגרות" וצחקתי. אז התיישבה לידו עוד איזה ילדה, שמסתבר שהיא יהודייה. בכלל, כל היהודים ממש מתלהבים מזה שאני גרה בישראל, ויודעת לדבר עברית...

רוי הסביר לי קצת על הבצפר, על המורים. כי גם הוא עבר את זה לפני שנה, והוא יודע מה עובר עליי ועד כמה זה קשה. בכל זאת אני מרגישה שהוא קצת עושה את זה בלית ברירה......

ואז היה לי זמן חופשי עד שהולכים הביתה. עד עכשיו, הזמן החפשי שהיה לי, זה היה רק לי, מן חלון כזה, כשהאחרים למדו. אבל הזמן החופשי הזה היה לכל כיתות ט' וי'. זה היה הרגע הכי קשה לי. כי כל אחד היה בחבורה שלו, עם הילדים שהוא מכיר.... ואני ? מה אני אמורה לעשות. לוידעת אם לחפש אחרי ילדים שהכרתי אתמול, או להתבודד ולחכות שאימא תיקח אותי. להתבודד זה הבחירה היותר פשוטה לכאורה, אבל אז, אני מתבודדת. אני בודדה. ואני בודדה. כל כך. איזו הקלה תהיה לחזור לארץ. איזה מזל שבחרתי להישאר כאן רק עד החגים. אם הייתי נשארת כאן כמו שאר המשפחה עד דצמבר, הייתי משתגעת ומתחרפנת מרב בכי... שאני לא רוצה להישאר כל כך הרבה זמן. עכשיו אני בוכה רק קצת, סופרת את הימים לאחור. נראה לי אני אמשיך עם הקטע של סטודנטית חופשית, מתבודדת, רואה ובלתי ניראית... למרות שאני אהיה יותר אומללה ככה. כן יש ילדים נחמדים שאומרים לי "הי" כשהם רואים אותי. אבל כ"כ קשה לעשות חברים, כשכל אחד נמצא בשיעור אחר, בזמן אחר... אני בטוחה שאם האנגלית שלי היתה יותר טובה, הייתי פחות אומללה, אבל עדיין.

בבקשה מכן, עד ה20 באוקטובר תהיו פריקיות של המחשב

אני אוהבת אתכן, וניפגש עוד חודש ו17 ימים בערך...

יובל פ.מ.