אני רק רוצה שהוא יכנס למסנג'ר
אין לי מושג מה אני אגיד לו
אני אפילו לא יודעת אם זה רעיון טוב
אני מפחדת לחזור על לפני שנתיים שוב.. איך לא חשבתי על זה לפני שנה? אני יודעת שאני לא עשויה מזכוכית ושאם קצת יכאב לי אני לא אמות.. אבל פאק, כמעט שנה אנחנו יחד. 11 חודשים פחות יום.
ואם לקח לי להתגבר על ג'וןג'ון חצי שנה, בערך כמות הזמן שהיינו יחד, אז כמה זמן אני אמורה לקום עם חור בבטן כל בוקר?
זה כל כך מוזר, רגע אחד אני בטוחה שאני רגועה לגמריי ובטח מדחיקה, ושניה אח"כ כשאני כותבת דבר שטותי כמו זה שיש לי חור בבטן אני מתחילה לבכות.
אבל, לא זה מה שחשוב. כי באמת, אני לא בוכה כל הזמן. רק בלילה בד"כ. אני דואגת לו יותר, הוא פשוט.. הוא מאשים את עצמו בהכל. ואני לא יודעת למה, כי אם כבר אנחנו רוצים לחפש אשמים זו אשמת שנינו.. למרות שאני לא כל כך בטוחה מה קרה שגרם לנו להיות ככה, למה הכל השתנה פתאום..
כשפתחתי את הדף של העריכת בלוג, וראיתי את החלון הריק הזה שאני צריכה למלא, פתאום לא התחשק לי לכתוב בכלל. לא ידעתי מה לכתוב. אז כמו תמיד שאני לא בטוחה איך להעביר את מה שאני חושבת, כי אני לא מסוגלת לחשוב על זה כמעט, כי אני מבולבלת וכבר לא יודעת שום דבר, אני מתחילה בדבר הראשון שעולה לי בראש. וממשיכה להגיד את כל מה שעולה לי לראש אח"כ.
וכמו תמיד זה יוצא מבולגן, כמו הראש שלי. אבל אני לא רוצה לסדר את זה.
אני רוצה להכניס את הכל לתבנית של שיר, אפילו כזה מוזר ולא מסודר. אבל אני לא מצליחה, אני לא יכולה לכתוב שיר. אני לא יודעת למה. זה היה מקל על כל זה כל כך.. הייתי מוציאה חלק מזה לנייר, כמו שאני עושה עכשיו בערך.. אבל בשיר יוצאים יותר דברים בפחות מילים, ולמרות שבאותו רגע אין לי מושג מה כתבתי, זה יוצא מתוך המקום הזה שאני לא נותנת לעצמי להכנס אליו ומתישהו כשאני אקרא את זה שוב אני אבין ואצליח לעשות סדר בבלאגן, כי.. זה יהיה פחות טרי
זה שוב בסדר, אני שוב מדחיקה
ואני יודעת שברגע שאני אשלים עם זה שזה נגמר אני לא ארצה להתעורר יותר בבוקר
מה הטעם?
זה כמו ששברתי פעם את הרגל.. בכל פעם שהייתי קמה בבוקר הייתי מרגישה אותה בעוצמה, כי פתאום הייתי מודעת אליה אחרי לילה שלם של שינה. גם עכשיו, אני מתרגלת לזה במשך היום. בבוקר אני שוב קמה עם הרגשה שחסר לי משהו בפנים, אבל בלילה זה הכי קשה. אני לא יודעת למה.
וזה נשמע כל כך מליצי ודרמתי, ופתאטי וטיפשי, אבל זה כל כך נכון שזה
אני כל כך לא רוצה להיות בלעדיו
לא להיות מסוגלת לנשק אותו
הבטחנו שנשאר ידידים [עוד קלישאה] אבל אני יודעת שזה יקרה רק כל עוד הוא ימשיך לאהוב אותי ולהתגעגע. ואז מה יקרה אחרי שהוא יתגבר, או לפחות.. ינסה להתגבר ובשביל זה יצטרך להתנתק ממני?
אני לא רוצה להתגבר. אני לא מצליחה לגרום לעצמי להבין שזה נגמר.
אני מחייכת ומדברת עם אנשים, אפילו אמא לא יודעת שנפרדנו
ולמה שהיא תחשוד בכלל? אנחנו מדברים בטלפון ומדברים במסנג'ר המון, כמו תמיד, ואתמול היא אפילו לקחה אותי אליו..
אולי באמת נהיה ידידים ואפילו חברים טובים, ואולי אפילו נתגבר אחד על השני.. אבל מצד שני כבר אמרתי את זה פעם, לפני שהתגברתי, ולא ידעתי שידידות בין אקסים זה לדבר 5 דקות פעם בחודשיים שלושה לזכר הימים ההם.
מצד שלישי.. אולי זה באמת יכול להצליח, אחרי הכל אנחנו לא גרים כל כך רחוק והוא בא לאבא שלו כל שבועיים, ואין לו מה לעשות שם חוץ מלבקר אותי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Cold winter morning