קמתי היום עם החלטה, לתת לעצמי התחלה חדשה.
היו לי שנתיים לא כאלו נעימות, והחלטתי לשים את הכל מאחור ולפתוח דף חדש.
נקי.
אני יודעת, עכשיו, שמגיע לי.
ואולי, רק אולי, אם אני אתעקש לשים את זה מאחור אני אוכל להמשיך הלאה.
אז, הייתי אתמול בהופעת דראג, הראשונה שלי.
היה מדהים, באמת.
אני ממליצה לכל בנאדם להיות נוכח בהופעת דארג, רק לנסות.
כי זאת אווירה כזאת שונה, הכל כלכך מיוחד שם, אושר. כולם צוחקים.
שני חברים שלי הופיעו, כי זה היה ערב חובבנים.
ופשוט היה מדהים.
ולא, לא שתיתי. אמרתי שהפסקתי. אני לא אתן לך שוב להרוס אותי.
עם כל ה"דאגה" שהייתה לך, ניסית רגע לחשוב למה הגעתי למקום הזה?
איך זה שברחתי לשתייה כל הזמן?
אני כלכך שמחה שיצאתי אתמול עם כולם. אני מראש יודעת מה היה קורה אם לא הייתי רואה אותם.
הם הרשת תמיכה שלי, למקרה שאפול. והם כלכך טובים עד שהם עצרו את הנפילה שלי, ולא חיכו שאני אתפרק על הרצפה ורק אז לחבר אותי בחזרה.
ובכל זאת, לא בכיתי. ובכל זאת, צחקתי. וזה לא דבר טוב בהכרח, אבל אני צריכה להבין שכזאת אני.
מזוייפת אפילו לעצמי.
דודה נעמי מאושפזת. אני רק מקווה שכל זה יעבור בשלום.
מגיע לה ילדה, מגיע לה להיות אמא.
אני מפחדת.
הייתי עכשיו יכולה למחוק את כל השנתיים שכתבתי פה, להתחיל באמת מחדש.
או לפחות להעביר לטיוטה.
אבל לא מתחשק לי. אני רוצה שיכאב לי כל פעם שאני אחזור לפוסטים הישנים, שאני אדע לאן לא להגיע.
לא לעשות את אותן הטעויות.
"וכנראה להיות איתך זאת טעות"- רואה? אני לומדת. גאה בי?
גיליתי מחדש את אמא. כמה שאני אוהבת אותה.
אני פשוט התקשרתי אליה, ודיברנו. ברור שזאת לא הייתה השיחה שקיוויתי לה, שאני אוכל להגיד לה הכל בלי להסתיר.
ואין לי סיבה להסתיר, היא יודעת הכל. אבל באמת שזאת הייתה שיחה טובה.
שנתיים בערך שלא הייתה לי אמא. לא היה לי אבא. עכשיו שחררתי מהכל.
אני אמצא לעצמי את הסוף הטוב, בלעדייך.
ולך, אני בטוחה שתקראי את זה מאוחר יותר. סליחה. אני אמורה לספר לך הכל, ואנחנו אמורות להיות חברות כאלו טובות.
אבל ניסיתי. ואמרתי, כמה פעמים. אני רק מקווה שאני אדבר איתך כמה שיותר מוקדם. אני מרגישה כלכך רע.
לילה טוב, עבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
