אני עומדת במרתף לבד, מאזינה לאזעקה בדממה מוחלטת,
מחכה לבום.
אומרת "שמע ישראל" כמה פעמים שאפשר עד שהבום כבר יגיע.
מחכה לבום.
רק שלא יפגע אצלי, רק שלא יפגע אצלי, רק שלא יפגע אצלי, שמע ישראל.
טלפון סלולרי ביד אחת והטלפון של הבית ביד השניה, למקרה שיקרה.
והנה כמו שריקה וקול פיצוץ אדיר, זה בתוך הבית! זה בתוך הבית!
הטלפון נופל מהרעד בידיים ובטלפון השני אני לא מצליחה לחייג, אני בוכה בטלפון לאבא ולאמא
בהיסטריה, בחיי לא חשתי כך, בחיי.
אני מפחדת לעלות בחזרה למעלה, מה אם זה אצלי בבית, מה אם הכל נהרס, מה אם החלונות התנפצו,
אני לבד בבית אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד, אני לא יכולה.
הבום חזק מדיי, הבום היה חזק מדיי, חזק מדיי.
אז אני עולה למעלה והכל בסדר, שמע ישראל, אני עולה למעלה ואני שומעת את קולם של אנשי החוק והעזרה,
סירנות והרבה בלאגן, המון אנשים בחוץ. אני יוצאת לבחוץ לראות מי נפגע שמע ישראל זה לא כאן, אבל זה קרוב. קרוב מדיי.
כל הגוף שלי רועד ואני לא מצליחה להפסיק לבכות בהיסטריה , היסטריה שלא חשתי בה בחיי, בחיי.
כמה שעות אחרי, וזה עוד מהדהד לי בלב, הרגליים עדיין רועדות והבכי מציף לי את הנשמה.
איך מתמודדים?
תארו לכם מה זה לחשוב פעמיים לפני שהולכים למכולת.
לחשוב פעמיים לפני שיוצאים עם האוטו.
לחשוב פעמיים כשיוצאים לזרוק את הזבל.
לחשוב פעמיים לפני שנכנסים למקלחת.
לחשוב פעמיים לפני שמצחצחים שיניים.
לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לחרבן.
לחשוב פעמיים לפני שהולכים לישון.
לחשוב מה לעשות כש.. אחרי בית הספר.
לחשוב מה לעשות כש.. בזמן נסיעה.
לחשוב מה לעשות כש.. בזמן מסיבה או בילוי.
לחשוב מה לעשות כש.. כל הזמן.
זה לא חיים, זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
