ב8 יצאנו, כל הנסיעה היתה דממה.
נכנסנו לשוהם.. התקרבנו לבית שלהם. לפחות 200 אנשים היו שם, כולם בוכים.
חלק הכרתי,חלק לא.. בחצר ראיתי את כל הבני דודים שהיו גדולים ממני (לא היה יותר קטן.. גם אבא שלי אמר לי " יואב אתה על גיל ביניים כזה, אתה יכול לבוא, או לא לבוא.. לבחירתך. אם היית עוד איזה שנה גדול יותר הייתי כבר מאוד מבקש שתבוא.") כולם בכו. נכנסתי הביתה, רציתי לחבק את דודה שלי.. לעודד אותה, אבל מה יכולתי להגיד "יהיה בסדר?". פשוט נכנסתי הביתה הראתי נוכחות. דודה שלי ישבה שם על הספה, בוכה בכי תמרורים. זה היה נורא, הבכי שלה זה מה ששבר אותי לגמרי. הלי שאתה מרגיש העניים כבר צורבות.. והגרון יבש. הרגשתי את הטעם המלוח של הדמעה.
כולם יושבים.. אף אחד לא מוציא מילה, רק מילמולים חלשים של, " זה לא צודק.. זה לא היה צריך לקרות.." , נשמעו מידי פעם.
בסביבות 9 יצאנו, התחלנו ללכת לכיוון הבית קברות.כל המפשחה מחובקים.. אנשים הולכו בשלשות או זוגות.. מחזקים אחד את השני.
מישהו נשא הספד.. לא ממש שמעתי. ואז דוד שלי עלה, דוד שלי כל הזמן הזה היה "חזק" לא בכה או משהו.. היה חשוב לו רק לארגן את הלוויה (כי יש מצווה ביהדות לקבור כמה שיותר מהר, ודודים שלי שומרים מסורת), דוד שלי קרא קדיש.
נוסח ארמי תרגום לעברית
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. יתגדל ויתקדש שמו הגדול
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, בעולם שברא כרצונו
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בחייכם ובימיכם ובחייהם של כל בית ישראל
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא, יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר, יתברך וישתבח ויתפאר
וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר ויתרומם ויתנשא ויתהדר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא למעלה מכל הברכות והשירות התשבחותו
ְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. והנחמות שאנו אומרים בעולם ואמרו אמן.
או במילים אחרות.. למרות הצער שלי והאובדן הגדול.. אני עדיין מאמין שאלוהים גדול. ואז דוד שלי בכה..
עמדתי רחוק.. לא רציתי לראות את הקבורה עצמה. באתי בין האחרונים.. שמתי אבן על ערמת חול.. עם הרבה פרחים.
חזרנו הביתה.. דודה שלי נרגעה קצת.. לא הפיקה לבכות או משהו, פשוט בכי שקט יותר, בכי של "השלמה" אני מניח. נכנסתי.. חיבקתי אותה. היא התחילה לספר על בר. על איך שבבת מיצווה של בת דודה שלי היא עשתה לי צמות אפריקאיות כאלה.. ואיך היא תמיד אהבה שבאנו, "כל שבוע היא היתה שואלת ,משפחת זיו תבוא היום?'". "וכל פעם שיהינו מדברים על זה שאתה לא לומד היא היתה אומרת,' די עזבו אותו, הוא ילד חכם הוא יהיה בסדר.'"
זו היתה הלוויה הראשונה שלי, לא היה כיף אבל אני "שמח" שבאתי, במיוחד בשביל בר.. היא היתה ראויה לזה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/629/544.html#comm < מה שכתבו עליה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
