הכל התחיל בחמישי בערב, ה31.5.12 - ערב מסיבת הסיום. הבמה כבר ערוכה, אנחנו כבר מלוטשים, משוייפים ,מצוחצחים ומוכנים לתת מסיבת סיום מהסרטים, כזו שהרבה דורות לא הולכים לשכוח. כל הבחורות לבושות בשמלות נשף - חלקן נוצצות, חלקן ארוכות, חלקן קצרצרות, כולן עם שיער מסודר ומאופרות, ממש נסיכות. והגברים? פתאום כולם אלגנטיים עם חליפות ועניבות ובגדים מחוייטים, מורחים חיוך כובש ופשוט זוהרים. 

האמת שחיכיתי לרגע הזה כבר המון זמן - אני לא אוהבת את השכבה שלי, מעולם לא הרגשתי שייכת אליה. בכל שכבה יש ערסים ופרחות שמקלקלים את האווירה, אך גם בלי קשר אליהם - 12 שנה אני תקועה עם אנשים צבועים שמחייכים אלי כשמתאים להם, צוחקים איתי כשמתאים להם, מחמיאים לי כשמתאים להם, מבקשים ממני דברים כשמתאים להם, אבל בדרך כלל אני לא אראה ולו טיפת יחס וכבוד מהם. זו אחת הסיבות המרכזיות למה לא רציתי לחגוג את האפטר פארטי עם השכבה, אפשר להגיד שאני יותר חוגגת את העזיבה שלי, שמחה שיש לי את ההזדמנות לפתוח בחיים חדשים ולהכיר אנשים טובים יותר, כי 12 השנים הללו היו עבורי סיוט.

כשהמורה החלה לנאום לנו נאום סוחט דמעות בפעם האחרונה, אני חושבת שרק באותו רגע התחלתי לחוש טיפה של מרירות בגרון, זו הרגשה של סוף. לא מאמינה שהיום הזה באמת הגיע 12 שנות לימוד מאחורי. כולם מתרגשים ומדברים על האפטר פארטי, על כמה הם מתכננים לדפוק את הראש ולהשתכר. הם לא מבחינים בכך שהנה תמה לה תקופה יפה, תקופת נעורים, ושמעכשיו נכנסים למגרש של הגדולים - פה אין חוכמות, אין מורים שיושיבו אותך על התחת ללמוד, אין עליך שום פיקוח, אם אתה טועה? זה יעלה לך בזמן שלך ובעיקר, בכסף שלך. כל פניה שתקח תכריע את גורלך - כי העתיד כבר כאן. אנשים מצפים ממך שייצא ממך משהו גדול, כשאתה בסך הכל רוצה לחיות את החיים, חיים פשוטים ונוחים...כי חיים פעם אחת.

אחר כך קראו בשמותינו אחד אחד לקבלת תעודת סיום 12 שנות לימוד, הכוללת סבב חיבוקים מהיר מכל המורים - פתאום נראה כי מורים שהייתי בטוחה ששונאים אותי הסתכלו עלי בגאווה. אחר כך עליתי לבמה לשיר, הרגשתי את הרוח מלטפת ומרגיעה "נצלי כל רגע" היא לחשה לי. שרתי ורקדתי, הקהל הריע והרגשתי בעננים. הפחד הזה מהעתיד, מההשלמה המצערת עם הידיעה שאולי לא אמשיך בקריירה המוזיקלית שעליה נשענתי והתרגלתי יותר מחצי מהזמן בהיותי בחיים. מאחר ובית הספר שלי הוא גם בית ספר לאומנויות זכיתי לשכבה ברוכת כישרונות, שאפילו שהעלנו בהצגה חיקויים של מורים ובדיחות פרטיות, לא היה אחד בקהל שהצליח להישאר אדיש, הם פשוט מדהימים.

בתום ההצגה כל השכבה עלתה לשיר סיום, אלפי פלאשים של מצלמות מהקהל, מורות בצד פורצות בבכי אך משאירות חיוך מתוח ורחב, שמפניות נפתחות ומשפריצות לכל עבר ולפתע זיקוקים מעל ראשינו בשמיים, דבר שמעולם לא קרה בתולדות בית ספרנו (לשעבר ). הורי היו נרגשים מאוד, וכהרגלם בכל סוף הופעה שלי הם מעניקים לי זר פרחים גדול שמזכיר לי מי המעריצים מספר אחת שלי, מעריצים ששווים הכל.

אחר כך חיכו לנו ביציאה מבית הספר אוטובוסים - נסענו לאפטר פארטי. כן, כן, בסוף השתכנעתי להצטרף לכולם ולא למרוד כי לא רציתי לחיות אחר כך עם תחושת הפספוס שאולי כן הייתי צריכה לנסוע...ואכן נהנתי מכל רגע. אכלנו ושתינו ורקדנו עד אור הבוקר כאילו אין מחר! היו גם כאלה שנכנסו לבריכה, אבל גם מי שלא נכנס מצא מה לעשות, ישבנו שם בספות כל החברים והרצנו צחוקים, הצטלמנו והיה פשוט כייף.

שנה לא פשוטה עברה על כוחותינו, אבל הנה אני כבר עם חצי רגל בחוץ...רק עוד 2 בגרויות והעסק הזה מאחורי לחלוטין. לבגרויות אני לא אתגעגע, לשכבה אני לא אתגעגע, אבל לחוויות שעברתי עם החברים שלי, להופעות שהיו לי דרך הבית ספר, לאלה יהיה אצלי תמיד מקום חם בלב.

תמונה שלי מהמסיבה (התלבטתי מאוד אם להעלות...)

אזז...נתראה במסיבת הגיוס שלי?

יולי.