וואו, לא להאמין איך השנה הזאת טסה...אני זוכרת את היום שפתחתי אותו לראשונה בדיוק לפני שנה מהיום [10.6.11] - הרגשתי בודדה, מנוכרת, הרגשתי צורך לפרוק ולדבר עם מישהו, אבל לא היה לי אף אחד. הייתי ילדה שקטה כזאת, ביישנית שאף אחד לא ירק לכיוון שלה, החברות שלי נטשו אותי, המורים ייאשו אותי והמשפחה שלי לא טרחה לנסות אפילו להבין אותי..."שטויות של גיל הטיפש-עשרה" היו אומרים "יעבור לה".

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם הייתי רואה את עצמי במקום בו אני נמצאת עכשיו...לא הייתי מעלה בדעתי שאעבור את כל מה שעברתי פה.

מי היה מאמין שבחורה כמוני, שתמיד פינטזה על האביר על הסוס הלבן בתום לב, שליבה נשבר כבר אין ספור פעמים בצורות אכזריות ומשונות, בחורה שעברה תקיפה מינית, תחווה השנה את האהבה הראשונה שלה, הקשר הרציני הראשון, הפעם היחידה שבאמת יכלה להעיד על כך שהיא מאוהבת. קשר רציני ראשון של אהבת נעורים בתחילת הקיץ...אני לא חושבת שיש משהו מקסים וטהור יותר מזה, משהו שמסוגל להשתוות למה שעברתי איתו, לא חושבת שאיי פעם אשכח את הגבר ששינה לי את החיים מן הקצה אל הקצה וגרם לי להבין אהבה וזוגיות מהי. במיוחד כשהיה מדובר בקשר בלתי אפשרי, שאנו מנהלים אותו ממרחק של אלפי קילומטרים - הוא בצפון, אני בדרום, הולכים אחרי הלב למרות הקשיים ובלי היסוס. בכל פעם כשנפגשנו הלב שלי התרחב והתמלא, הוא נתן לי להרגיש כמו שרק חלמתי...למדתי להכיר כל דבר קטן אצלו, למדתי על עצמי במערכות יחסים וכמובן שהמציאות העגומה היכתה בנו ופוררה את הקשר הקסום הזה...עכשיו הוא עם אחרת ואני לבד. אבל למרות שהוא פגע בי, מודה לו על כל רגע קט של אושר שהעניק בי.

מי היה מאמין שבחורה כמוני, שלא הייתה מסוגלת לשמוע על סיפורי שואה ולראות סרטי שואה בגלל שיש למשפחתה עבר קשה בעניין, תסע למסע פולין ותשמע אלפי סיפורים, תהיה במקומות עצמם ותרגיש את הקור העז על בשרה. אני חושבת שזה היה אחד המסעות הכי חשובים ומשמעותיים שעברתי ואני לא מתחרטת ולו לרגע על שיצאתי אליו. הגאווה שחשתי כשעמדתי שם, כששרתי את התקווה, מעולם לא הרגשתי יותר ציונית ומחוברת לארץ שלי עד לאותו מסע. במיוחד שאחרי כמה חודשים, סבא שלי שחווה את השואה על בשרו וממש התנגד שאסע למסע ואעמוד באדמת פולין המקוללת, השתכנע לצאת למסע בעקבות השורשים שלו ויצא משם מחוזק. 

מי היה מאמין שבחורה כמוני, שעד לא מזמן רצתה לעקור לעצמה את העיניים בגלל ההטרוכרומיה החלקית שיש לה שגרמה לה לסבל רב מהקנטות ולעג שספגה בכל מקום שרק הייתה עוברת, תפרסם נושא כה כאוב לליבה בפוסט ותזכה מאנשים לאהדה רבה שתגרום לה לשנות את התפיסה ולהבין שאולי זה לא כל כך נורא, ושהיום אם יעירו לה על העיניים היא תתגאה בהן ותרגיש טוב עם עצמה ותשים זין על מה שאנשים חושבים.

מי היה מאמין שבחורה כמוני, שעד לא מזמן אף אחד לא ירק לכיוון שלה בכלל, תמצא את עצמה מחוזרת בשנה אחת על ידי כל כך הרבה בחורים. זכיתי להרבה הצעות חיזורים השנה. לא האמנתי שאכנס לקשר זוגי תוך חודשיים מאז הפרידה מהקשר הרציני הראשון שלי. נכנסתי לקשר עם אחד הידידים הכי טובים שלי, שגם הוא גר רחוק ממני, והוא היה מוכן להקריב למעני המון ובחיים אני לא חושבת שמישהו יהיה מוכן לעשות בשבילי את מה שהוא היה מוכן לעשות...הקשר לא עבד, הוא נכנס איתי לקשר כשעדיין לא התגברתי על האקס הקודם, התעקש בכל זאת לנסות, נתתי לו צ'אנס ובאמת שמדובר על בחור זהב...אבל לצערי אי אפשר בכוח להחליט את מי לאהוב, ולמרות שהוא הבחור האידיאלי בשבילי, אם לא הרגשתי שזה זה...אז זה פשוט לא זה.

מי היה מאמין שבחורה כמוני, שאף פעם לא דבקה בדברים שהיא מתחילה , תתחיל להיות אחראית ומסודרת מאוד ותגיש עבודות לבית הספר בזמן, תיכנס למשטר כושר רציני עם מאמנת אישית צמודה ומשטר תזונה נכונה, וכמובן...מי היה מאמין שהיום אני אכתוב פוסט שנה לבלוג הזה, בתור בלוגרית לשעבר שהייתה כל שבועיים פותחת בלוג חדש ומהעצלנות מפסיקה להתמיד וזונחת אותו.

עברתי שנה מטורפת, וזו הפעם הראשונה שאני באמת זוכה לבמה הזאת לתעד את החיים שלי על הכתב ואחר כך להביט בהם במבט לאחור ולהגיד "ווואו..." אני לא מי שהייתי. אני גם חושבת שזה ניכר בצורת הכתיבה שלי שהשתנתה עם הזמן - נעשייתי קלילה יותר, ספונטנית יותר, בוגרת יותר, אחראית יותר, הביטחון העצמי שלי השתפר פלאים, דרמטית הייתי ונשארתי, גיליתי את חיבתי לכתיבה ואף זכיתי להיכנס ל"מומלצים" 4 פעמים השנה, והנה אני שוב רווקה, כמו ביום שפתחתי את הבלוג - סגירת מעגל שכזו.

מי היה מאמין שעברה כבר שנה...?

יולי.