השיגרה שנקלעתי לתוכה בתקופה האחרונה היא דווקא שיגרה בריאה - התחלתי להתאמן באופן קבוע עם מאמנת צמודה, התחלתי לפקח על כל דבר שעומד להיכנס לי לפה, אני לוקחת את הלימודים שלי ברצינות ועם זאת אני גם יוצאת לכל מיני מקומות לבלות ועוסקת במוזיקה - שהיא כל החיים עבורי בעצם. אבל למרות הכל, תמיד מורגשת הרוח שחודרת לכוס, לחצי הריק שלה, והעובדה שיש חצי ריק והוא מורגש מפריעה לי למהלך חיים תקין.

לפעמים אני מרגישה שלחברות שלי יש סדר עדיפויות שונה לחלוטין מהסדר עדיפויות שלי. למשל להיות עם גבר או באירוע זוהר ונחשק על פני להיות עם החברות שלך. לפעמים אני לא מבינה למה הן קוראות לנו "חברות" - מה זה סוג של מקום מפלט? חברות צריכה להיות קשר הדדי בין שני אנשים או יותר המורכבת מיחסי אמון, כבוד הדדי, דאגה, נאמנות ובדרך כלל מדובר באנשים עם שפה משותפת...אני כבר מרגישה שיש ימים בהם החברות הזאת היא נורא מאולצת, נורא צבועה, אומרת לעצמי בראש "מעניין מתי הן יזכרו בי...כשיש להן בחור חדש והן צריכות לחפור עליו או כשמתחשק להן שאני אארגן לנו בילוי זוהר כמו שאני תמיד נוהגת לעשות?" אני לא מכריחה אף אחד להיות חבר שלי, מי שלא מתאים לו שיקום וילך - אבל צביעות? לא אצלי בבית.

בנוסף החלל הריק שבתוכי נפער עקב זמן רב של היעדר יחסים רומנטיים (תקראו לזה תקופת יובש או איך שלא תרצו). אני יודעת שיחסים הם אף פעם לא פתרון לצרות ואף מוסיפים צרות משל עצמם ובלה בלה בלה...אבל חסר לי את זה. חסר לי אחרי יום קשה לקבל חיבוק חם ואוהב מהגבר שלי, להרגיש את נשימתו על עורפי, לראות את עיניו מבריקות עם המבט הזה...המבט המעריץ, המאוהב, הנפעם. כשהמשפחה מפנה לי את הגב, והחברות מפנות לי את הגב והחיים עצמם מפנים לי את הגב ומחליטים שלא קשה לי מספיק ויד הגורל צריכה להכות בי פעם נוספת כדי שאני אבין כמה החיים האלה יכולים להיות "מדהימים" והמועקה שבלב שורפת וחורכת אותי מבפנים - הידיעה שאתה שם בשבילי תמיד ואוהב אותי ורק אותי, היא זו שמצליחה להרגיע כל פעם מחדש...אתה לא צריך להגיד שום דבר, פשוט להיות שם. אבל כרגע אתה רחוק ממני שנות אור, בכלל לא מודע לקיומי ואני לא מודעת לקיומך. ותודה לגורל בפעם הנוספת! ממש אריאלה ממפעל הפייס.

מרגע לרגע אני רק מבינה כמה אני לא שייכת לעיר הזאת...האנשים, הסביבה, כל זה פשוט לא אני. מרגישה חנוקה, רוצה לברוח מכאן, לא יודעת בוודאות לאן אבל יודעת שפה רע לי ומפה אני אברח. מרגישה שפתאום אף אחד לא מבין אותי ואף אחד כבר לא מאמין לי ושלאף אחד לא איכפת כי כל אחד שקוע בצרות של עצמו. מחכה לרגע שאסיים את כל הבגרויות ואז אמחוק מהפייסבוק את כל האנשים שנמצאים שם בשביל להוציא לי את העיניים ולעשות לי רע, לא צריכה את כל השיט שלהם - Block!

אני שונאת להרגיש לבד...

יולי.