אני קוראת את הפוסטים שלי לאחור ואני פשוט משועשעת - אני אדם כל כך קיצוני...רגע אחד אני פסימית ושונאת את החיים ,את העולם ,את אשתו ,את ילדיו, ומאמינה שהעולם חרב עלי ושלא יקרה שום דבר טוב, ורגע אחד אני אופטימית, מציבה לעצמי מטרות ומכוונת אליהן, ופשוט...מאושרת.

השבוע פצחתי במעשה נועז - מחקתי את האנשים שעושים לי רע מהפייסבוק - האנשים האלה שעשו לי רע, שסבלתי 12 שנה ושתקתי להם, אנשים שהיו שם בשביל להוציא לי את העיניים, אנשים שהיו נזכרים בי רק כשהיה להם משהו לבקש, ואנשים ש...פשוט היו שם אלוהים יודע למה. מצחיק שאני זוכרת איך שפתחתי בהתחלה את הפייסבוק והתלהבתי, רציתי להוסיף כמה שיותר אנשים, מה שהיום לא ברור לי. לא מבינה מה מלהיב בדיוק בלהגיד שיש לי 580 חברים, הרי ברור שלא באמת כווווולם חברים שלי, וכשעברתי על רשימת האנשים היו הרבה אנשים שהרמתי גבה ולא זכרתי בכלל איך הכרנו. כל כך כייף עכשיו, עם מספר מצומצם של חברים, אנשים קרובים שבאמת אוהבים אותי ואיכפת להם ממני, כאלה שלא איכפת לי שיתעדכנו במה שקורה איתי...אומנם יש עדיין כמה עמיתים לעבודה שאני לא סובלת ונאלצת להשאיר אותם בינתיים, אבל גם זמנם יגיע.

השבוע ערכתי "רשימת Must" - הדברים שאני חייבת להספיק לעשות ולרכוש הקיץ (משהו כמו הרשימות פה בצד, רק הרבה יותר מפורט). הגעתי למסקנה שאנחנו כל כך רודפים אחרי חומריות וכסף ואחרי אופנה ששולטת בנו כבובות על חוטים, ושבעצם לא חסר לנו דבר. אז נכון, המצב עם המשפחה שלי שברירי מאוד כרגע, ההורים מסוכסכים על הגבול הדק של גירושים, אחי הקטן סובל מתת משקל חמור ומצבו בלימודים גרוע ביותר, ההורים שלי מתמקדים רק באחי ובבעיות שלהם ,כשהם שוכחים איזו נפש בבית...סתם נניח לדוגמה...אני? אבל אני למדתי לחיות עם זה. אני יודעת שהם אוהבים אותי סך הכל, הם פשוט סומכים עלי שאני בחורה עצמאית ואחראית וחזקה כדי לקום על הרגליים, יש לי חברים מדהימים שבאמת אני לא מתחרטת ולו לשנייה על שבחרתי בהם, חברים שמוכנים גם ב2 לפנות בוקר להתעורר בשבילי אם צריך.

בקיצור, באמצע כתיבת הרשימה הזאת הבנתי שלא חסר לי דבר. יש לי חיים מדהימים, לפעמים לא כל כך פשוטים אבל ככה זה...לפעמים ננטשים, לפעמים נכשלים ולפעמים נבגדים. לפעמים הלב נשבר ולפעמים בוכים. לפעמים לא כל מה שאנחנו רוצים מסתדר בדיוק כפי שתכננו. יש אכזבות, יש נפילות וצריך לדעת לקום על הרגליים גם במצב הכי קשה ולקחת את עצמנו בידיים, כי אם לא נעשה מאמץ ונרים את עצמנו, אף אחד לא יוכל לעזור לנו. הבנתי ששום דבר חומרי לא יהפוך אותי למאושרת, זהו אושר זמני שיחלוף בשניות, ושהאושר האמיתי הוא הדברים הקטנים האלה שאנו לוקחים כמובן מאליו. 

יושבת ומתבוננת באלבום תמונות ישן, חיוך רחב נמרח על פני. זה לא שפעם היה טוב והיום הכל נדפק - גם פעם היה דפוק, רק שהתבגרנו, התגברנו על הקשיים והיום אנחנו צוחקים ונזכרים ברגעים היפים.

שיר לסיום:

אחח כמה תובנות בפוסט אחד... מקווה שהחיים עכשיו יובילו אותי למקום טוב.

יולי