הנה אני, עומדת שוב על הבמה שעד לפני חצי שנה לא חשבתי שעוד אזכה לעמוד. הנה אני, שרה את השירים המוכרים והאהובים יחד עם שאר הזמרים המוכשרים. הינה אני בחזרות לסיבוב ההופעות שלי שהיה אמור להתקיים במרץ אבל נדחה בגלל מלחמת עופרת יצוקה לספטמבר. בתפקיד הראשי, נכנסת לדמות יותר טוב מאי פעם, אש בוערת בתוכי...כנראה מדובר בהופעה האחרונה.

אני מביטה באנשים שחזרתי שוב לעבוד לצידם, כל כך נרגשתי...אך היכן היו כל החודשים האלה? מדוע פתאום הם מדברים איתי כאילו הכל כרגיל? מרעיפים עלי מחמאות בלי סוף? אה כן, לרגע שכחתי...הכי קל לנו לזכור את הרגעים היפים שעברנו עם האנשים שקרובים אלינו - זה ככה בזוגיות, ככה עם חברים וככה עם פרטנרים לעבודה, אבל בתעשיית המוזיקה והבידור צריך לזכור שרגע אחד הם מחייכים אליך ומפרגנים לך ללא הרף, אבל אם אתה מאכזב ומפשל החיוכים הצבועים הופכים לאמת, בשניה הראשונה שיצטרכו לדרוך עליך בשביל להתקדם? הם יעשו זאת, החיוך הופך לאמת כי הם רואים בך מאין מכשול אל עבר ההצלחה שהתפוגג...וזה מה שקרה לי השבוע.

תפקיד ראשי הוא תפקיד רב משמעותי אשר שמים עליו דגש בזכוכית מגדלת, השאיפה היא ליצור דמות שתייצג דבר מה, שהקהל יתחבר אליה או ההפך, יסלוד ממנה. זו דמות קיצונית שבסיס הסיפור המוצג הוא הדמות עצמה, לכן אני לא מתפלאת מדוע עובדים איתי הרבה יותר משאר השחקנים על התפקיד, עשיית התפקיד כמו שצריך תביא להצלחת המופע והצלחת העברת המסר הנכון לקהל, שזו המטרה של הבמאים.

השבוע נאלצתי לעבור קשיים רבים בחזרות - הבמאי החל לצמצם לי את קטעי השירה ולהעביר אותם לפייבוריטית שלו (כי תמיד יש אחת כזו חנפנית) שחיוך ענק נמרח לה על הפנים ברגע שראתה שקיבלה את קטע השירה הנחשק וכי אני לא בתמונה, זה היה משפיל. האם אני יכולה להאשים אותה על כך? לא. כל אחד מהמשתתפים חולק עימי את אותו חלום נכסף, ליצור מוזיקה, לככב, להיות שחקן מוצלח - ברגע שיש הזדמנות קופצים עליה כמו חיית טרף בלי חרטות, כי בטבע החזק שורד. מודה שאני בעצמי שנה שעברה נאלצתי לקחת קטע של מישהי שהבמאי החליט שאני יותר מתאימה לקטע הספציפי הזה. ברור לי שהייתה לי האפשרות לא לקחת את התפקיד, המצפון אכן הכאיב לי, ראיתי את הכאב והצער שנשקף לה בעיניים, את אותה השפלה שאני חוויתי השבוע, כשהתפקיד שלך נלקח ממך לעיני כל, אבל רציתי להתקדם...

קושי נוסף התעורר השבוע בחזרות - אני משחקת אישה מוכה, לא חשבתי שהבמאים ידרשו ממני ללכת מכות ברצינות עם בחור מנופח שכביכול אמור להיות בעלי, ולחזור עם סגולים ויד מדממת הביתה...אבל כנראה שזה חלק מהסיכון שכרוך בתפקיד. ההורים הזדעזעו כשראו את הסימנים והפצירו בי לצאת מהמופע, אבל המחשבה הזו שמדובר בהופעתי האחרונה ובתקופה הכי יפה שלי מבחינה חיצונית (גיל ההתבגרות), רגע לפני הצבא והחיים האמיתיים בהם אני אלמד מקצוע טוב שבאמת יביא לי פרנסה, רגע לפני שאור הזרקורים נכבה...

התעשייה הזאת כל כך אכזרית...מחייבת אותך להיות צבוע, לעמוד במצב של קונפליקט ערכים, לדרוך על אנשים בשביל להתקדם, וכללל זה היא מוכרת לנו בתוצאה של ביקורות מעודדות ומפרגנות, תודעה, תעודות ופרסים וכמובן, הגשמת החלום הפרוע שאנו כל כך צמאים אליו, או לפחות קירבה אליו. 

מרגישה לבד מתמיד, התעשייה הזאת מזכירה לי בכל פעם שאם אין לי את עצמי, אז אין לי אף אחד.

יולי.