אני מרגישה חנוקה, ולא, לא בגלל החום המעיק שתקף אותנו בקיץ האחרון,  חנוקה רגשית. אף פעם לא נהנתי להרגיש לבד, תמיד הייתי טיפוס של קשרים רציניים וישר רוקמת במוחי את החתונה והעתיד המשותף שלי עם הבחור שאני אוהבת, אבל פתאום הכל השתנה - התחלתי להנות מהלבד, השתחררתי, התחלתי לראות את החיים בצורה קצת שונה, השתחררתי מכל הלחץ והתחלתי אשכרה להנות מההווה, התחלתי ללמוד להכיר ולאהוב את מי שאני, לעשות את מה שמרגיש לי נכון ועושה לי טוב בלי לדפוק דין וחשבון לאף אחד. חזרתי לבמה, לשיר ולשחק, ירדתי הרבה במשקל בצורה בריאה - משטר תזונה קפדני ולפחות 3 אימוני כושר בשבוע שביניהם גם התחלתי ללמוד ריקודים לטיניים שאני מרגישה שרק מעצימים את הנשיות שלי, מפתחים את הביטחון העצמי שלי ונותנים לי הרגשה טובה...אז לשם שינוי שמתי את הדגש בעצמי, ודווקא עכשיו ניצבת מולי חובה שלא חזיתי שתגיע - להחליט.

א' האקס שלי חזר לחיי, חזר ובגדול. טוב, למעשה הוא תמיד היה שם, הידיד הטוב שאפשר לדבר איתו על הכל, שאפשר לסמוך עליו, שאפילו שהוא גר כמה קילומטרים רחוקים ממני הוא קרוב יותר מכל האנשים המקיפים אותי, רק שהפעם הוא מבקש להיכנס ללב שלי, להתמקם בדיוק בחדר בלב שהוא הכניס אותי, לאהוב אותו כפי שהוא אוהב אותי. 

א' ואני דומים מאוד אך גם שונים מאוד. א' הוא בחור עם לב זהב, חכם מאוד, כריזמטי, התחביבים שלו הם בעיקר כל מה שקשור בפיזיקה ומחשבים, המראה החיצוני שלו לא כל כך מושך אותי - אפשר להגיד חנון ממוצע, אבל מה שכן? הוא הבחור האידיאלי לקשרים רציניים. זה בחור שיהיה מוכן לקטוף בשבילך את הירח, לסחוב אותו על הגב ולהקיף את כדור הארץ עשרים אלף פעם רק בשביל לעשות אותך מאושרת. בניגוד אלי, שאני יותר טיפוס הומני הוא טיפוס יותר מחושב ומדעי. א' לפעמים חסר טאקט ואפילו דאגן יתר על המידה, בניגוד אלי שאני נזהרת בדברים שאני אומרת ויותר קלילה ומשוחררת, אפילו נועזת ומרדנית קצת בעודו הולך לפי הספר. שנינו מאוד פתוחים זה עם זה ומדברים על הכל בלי להסתיר כלום, גם אם זה לא נעים לשמוע, מתוך ידיעה שאנחנו אומרים זאת לטובת האחר, אנחנו מקשיבים זה לזה, יש לנו את ההומור שלנו וסך הכל מהיום הראשון שהכרנו היה בנינו חיבור מיידי וכבר אז כולם היו בטוחים שאנחנו זוג.

את א' הכרתי במסע פולין שנערך בנובמבר, והינה עד עכשיו הוא אוהב אותי. למרות כל הטלטלות שעברנו - היה לי בחור אחריו שבמקרה הוא ממש שנא, הייתי מדברת איתו בלי סוף על כמה שכואב לי עוד מהאקס המיתולוגי, הייתי רבה איתו על שטויות ולפעמים החוסר טאקט שלו והעובדה שאני מאוד רגישה ולוקחת כל דבר ללב הייתה מקלקלת לנו קצת. למרות הכל, למרות גם שניסה להכיר בחורות רבות מאז שהיינו יחד הוא פשוט לא הצליח להשכיח אותי ממנו. אפילו האלכוהול לא עזר, גם לא הבחורות המהממות שפרלטטו איתו - הבחור נטו רואה איתי עתיד משותף, וסופסוף כשמגיע בחור כזה - אני לא בטוחה אם ללכת על זה או לא.

"יולי...אני יודע שאת לא הכי נמשכת למראה החיצוני שלי, ושאת מסורתית בניגוד אלי...אבל את שווה הכל. אני מוכן לעשות שעווה, אני מוכן להתחיל להימנע ממאכלים לא כשרים ולהתחיל לשמור בשבילך. אני מוכן לנסוע אליך בכל שבועיים כשישחררו אותי מהצבא ואני יודע שאני אכיר בצבא עוד הרבה בחורות מקסימות, אבל את...את פשוט לא מבינה שהן לא מעניינות אותי, הן זו לא את. אני אוהב אותך...אני מקווה שגם את יום אחד תאהבי אותי כמו שאני אוהב אותך..."

מה אני אמורה לענות בדיוק? כפי שציינתי קודם, הוא הבחור האידיאלי בשבילי...למה אני לא מצליחה לגבש החלטה חד משמעית אם אני רוצה להיות איתו או לא? אני יודעת שבתור בן אדם אני מתה עליו! ושלשום, כשהתנשקנו זה לא היה סתם בשבילי, באמת שהרגשתי מדהים...אבל מספיק מדהים בשביל להיכנס לקשר רומנטי? הרי ניסינו ואחרי חודש נפרדתי ממנו כי לא הצלחתי להרגיש אליו כלום, מה אם זו טעות לנסות שוב וזה רק יפגע בו יותר?

א' חושב שאני אוהבת אותו גם כן, אבל מסיבה בלתי מוסברת משהו חוסם אותי מלהיות שלו. הוא חושב שאני כל כך עסוקה בלפחד מלפגוע בו שנית, שעקב כך אני לא מצליחה להסיר את המחסומים הרגשיים שלי שהצבתי כלפיו...אני כבר לא יודעת מה לחשוב, אני מרגישה כל כך נורא, אני מתהפכת במיטה מצד לצד עם המחשבות...אולי הפחד שבצבא תהיה לי אופציה להכיר מישהו יותר טוב אל מול הפחד של...יש יותר טוב מזה? אולי אני מפספסת כאן משהו מדהים?

אחח...לו רק היה ניתן לשלוט ברגשות שלנו, העולם היה יכול להיות הרבה יותר יפה.

יולי.