אחרי תקופה של נתק מהבלוג עקב עומס אירועים משמחים ומשמעותיים שעברו עלי בתקופה האחרונה אני חוזרת לכאן ובגדול לתעד הכל כדי לא לשכוח. 

התחלתי עבודה חדשה, חלוקת עיתונים - הבוס שלי ממש מרוצה ממני. אני גם אדיבה וחביבה לסובבים וגם לדעתו הסרבל האדום הולם אותי במיוחד למרות שלי אישית הוא מרגיש מגוחך כמאין תחפושת פורימית לא זנותית או מושכת בעליל. בסוף השבוע הוצבתי בקניון, והפעם נדרשתי לא רק לחלק עיתונים אלא גם לשכנע אנשים להירשם כמנויים. הבוס שלי הסביר לי כיצד עלי לדבר איתם, מה להגיד כדי שלא ירתיע אותם וניסה אפילו להדגים לי בעצמו. בעודו סופג מולי בצורה "קולית" חוסר היענות מוחלט מצד הקוראים, כשאני מנסה לשכנע אותם בעצמי ובמילים שלי ישר אני מוצאת עצמי מחתימה אנשים על מינוי כאילו נולדתי בשביל זה. הבוס השגיח עלי כל המשמרת וחייך אלי ואמר לי שהוא מאוד מרוצה ממני, זה עשה לי הרגשה טובה לפתוח את הבוקר בעבודה חדשה וגם להצליח במשימה לא פשוטה בכלל ועוד לנוכח הבוס.

מה שעשה לי יותר טוב על הלב באותו סוף שבוע הוא שהחבר שלי משתחרר מהבסיס, והפעם - תפנית בעלילה - הוא נשאר לישון אצלי. אומנם בחדרים נפרדים ומיטות נפרדות, אבל הוא חדר צמוד לשלי. אין כמו לחזור אחרי העבודה ולראות אותו רדום על המיטה שלי, עייף מהטרטורים של הטירונות, מחכה לי עם פרצוף כל כך שלו ורגוע... סופסוף להרגיש את חום גופו, לחבק אותו חזק ולנשק אותו, להסניף את הבושם שעל צווארו ולהסתכל לו בעיניים הנוצצות ולחייך ולהרגיש כל כך טוב...אני אוהבת אותו. אין ספק שהרגש שלי רק מתחזק אליו מרגע לרגע. 

החבר שלי הסתדר יפה מאוד עם המשפחה שלי. הוא שיחק קצת עם אחי הקטן, נתן לו קצת טיפים מניסיון חייו האישי כגבר אל גבר, אבא שלי כיבס לו את הבגדים המלוכלכים שצבר בתיק הצבאי הענק, אמא שלי הכינה לנו ארוחת שישי שפיזרה ריחות מגרים ומעוררים בכל רחבי הבית והרגשתי מאין הרמוניה שכזו, לא רציתי שהוא יעזוב למחרת...כבר התחלתי להתרגל לנוכחות שלו לצידי.

מאחר והחבר שלי נאלץ לחזור לבסיס כבר במוצאי שבת לא ייצא לו לראות את המופע שלי (שעלה השבוע!), אז לקחתי אותו איתי לחזרות הגנרליות שיצפה בי ויראה על מה מדובר. כל חברי הקאסט נאצו בנו עיניים, הבמאי אפילו קרץ לנו ואירח את החבר שלי יפה, הציע לו שתייה וביקש ממנו אפילו חוות דעת אובייקטיבית על המופע, החבר שלי נהנה והתרשם מאוד. כשהבמאי שחרר אותנו להפסקה הראתי לו את מאחורי הקלעים. הייתה שם דלת צדדית שהובילה לסטודיו שהיה בו פסנתר ומלא מראות, התגנבנו לשם שנינו, התנשקנו שם בלהט וזו הייתה סוג של פנטזייה שלי, מהפנטזיות שלא חשבתי שיהיה לי איי פעם אומץ ליישם. כששמענו את הבמאי צועק לנו לחזור לבמה, הסתדרנו מהר וחזרנו לשאר הקאסט - כולם לפתע השתתקו, נראה לי שהם חושבים שהלך שם הרבה יותר ממה שקרה באמת. מביך.

יום למחרת קמתי בבוקר, ראיתי שחבר שלי עדיין ישנוני אז הערתי אותו בנשיקה, והוא כמובן מהר עטף אותי בזרועותיו ולא נתן לי לברוח - ממילא לא תכננתי  נשארנו לישון עוד קצת, הפעם יחד בכפיות כשההורים לא יודעים ולאחר מכן התעוררנו ופינקנו אחד את השני בארוחת בוקר, שמנו לנו מוזיקה ורקדנו לנו, טיילנו קצת ברחבי העיר ובערב יצאנו לחגוג - גם את ה1 לספטמבר כיום ללא לימודים, וגם יום הולדת לאחי. הרגשתי ממש כייף שהחבר שלי חולק איתי אירוע משפחתי משמעותי שכזה, זה רק קירב בנינו יותר.

החבר שלי חזר לבסיס לשבועיים בשטח שאין בו כמעט קליטה. שבוע שלם בלי לדבר איתו אני מתחרפנת. בינתיים הספקתי להתראיין לטלוויזיה, להצטלם לפוסטר של ההופעה, לקבל הצעת דוגמנות הזויה מצלם מקצועי (מה שלא יקרה בחיים), להופיע ולקבל מלא פידבקים חיוביים על כישורי השירה והמשחק שלי. כל כך הרבה מטען רגשי לחלוק עם החבר שלי...רק לשמוע את הקול שלו, זה מה שאני צריכה.

מחר יום הופעות אחרון, אולי גם אחרון בחיי...הטעם המריר משתלט על הגרון, נראה שאושר מגיע בתקופות קצרצרות.

יולי.